זה עכשיו או לעולם לא: האופוזיציה חייבת להתעלות לגודל השעה 🧵
—
אל מול ממשלה ששמה לעצמה למטרה לרסק את מדינת ישראל, האופוזיציה הפרלמנטרית לא השכילה להתעלות לגודל השעה. אל מול מסע ההרס, הביזה וההפקרה של השלטון, מרבית חברי האופוזיציה מתנהלים כאילו עומד לרשותם כל הזמן שבעולם, מעדיפים ״לדגמן״ ממלכתיות ג׳נטלמנית מעוּשה במקום להסתער על הממשלה עם סכין מטאפורי בין השיניים.
>> אמנם יש מספר צדיקים וצדיקות בסדום, פרלמנטרים נחושים שנלחמים במליאה ובוועדות, ברחובות ובאולפנים, ובכך מותירים תקווה להנהגה ראויה ביום שאחרי. אך בעוד שהישגיהם האינדיבידואליים מעלים את קרנם בציבור, אין בהם כדי לשנות את כיוון הספינה הממשיכה לשוט לעבר הקרחון.
>>

אימא, הבטחת לנו אופטימיות לשבת 🧵
—
אנשים שפוגשים אותי בשבוע האחרון, במאהל בבגין ובהפגנות בירושלים אבל לא רק שם, מופתעים לגלות שאני במצב רוח מעוּדד. למרות שאני פעיל כבר שנים ושבאף שלב לא הרמתי ידיים, מייחסים לי איזו פסימיות או ייאוש, בקיצון אפילו תבוסתנות. אז מה מעודד את רוחי?
>> תגידו: בטח לא מהלכי השלטון המופרע, שהחליט להסיר סופית את הבלמים, להתיז את ראשם של שומרי הסף האחרונים שנותרו נאמנים לממלכה ולא למלך, לחרחר מחדש מלחמה אזורית ולהקריב עוד חיילים על מזבח הישרדותו – וכמובן לרצוח את החטופים, אחרי שעל כורחו נאלץ להחזיר חלק בחיים ולאפשר לציבור להתוודע לזוועות הפקרתם בשבי.
>>

הדברים נכתבו עוד בטרם נחתם ההסכם להשבת החטופים, אך רלוונטיים גם במבט צופה פני עתיד:
בכל ניתוח של המגעים לעסקת חטופים, חשוב לזכור שלנתניהו יש טריק אחד באמתחתו, טריק שעובד לו שוב ושוב לאורך חייו הפוליטיים: נתניהו תמיד משחק על זמן. >> בנכלוליותו, הוא מצליח לגרום לכל מי שמתייצב מולו להאמין שיקבל את מבוקשו – לא משנה כמה אנשים נפלו בפח לפניו. בהבטחות שהוא מפזר לכל עבר, הוא נוטע באחרים את האשליה שיש להם כוח ממשי מולו – וכאשר הם מגלים שלא, זה תמיד מאוחר מדי.
>>

הסצנה שהכי נשארה איתי אחרי שצפיתי ב-The Bibi Files היתה בסוף הסרט, כשנתניהו נפרד לשלום מחוקריו. הוא לחץ את ידם אחד-אחד ונפרד מהם בברכת ״חג שמח״ לבבית. יש שיגידו שחוקריו הבינו בדיוק מול מי הם יושבים, אבל אני אישית התרשמתי שנפרדו ממנו ביראת כבוד. יש לו את האפקט הזה על שומעיו. >> בקיץ 2016 קיים נתניהו סדרת פגישות עם חברי מערכת בולטים במספר גופי חדשות, לכאורה כדי לפתוח מולם ״דף חדש״. זכורה לי במיוחד ההתרשמות של חלק מהנוכחים במפגשו עם נציגי ״הארץ״. גם שם, מעוז ביקורת מרכזי, היו שנשבו בקסמיו (חפשו למשל את הטור של גדעון לוי). >>

המוני אנשים טובים עזבו הכול בשבעה באוקטובר ורצו להציל את המדינה - מי במילואים ומי בשלל מפעלי ההתנדבות האזרחיים המופלאים. רבים האמינו שזה לא הזמן לעסוק בהפלת השלטון שהמיט עלינו את האסון הנורא. חלקם היו משוכנעים שממילא השלטון ״גמור״, וחלקם היו בטוחים שאל מול המציאות של הטבח, >> גם ממשלה חסרת עכבות כמו זו לא תעלה בדעתה להמשיך לקדם את ההפיכה המשטרית. הם האמינו בכך מכיוון שייחסו לאוחזים בשלטון את אותו עולם הערכים כמו שלהם ואת אותה ההכרה במגבלות המציאות. ולמרות שאזהרות שונות החלו להישמע כבר בימים הראשונים שלאחר הטבח, לרבים היה קשה לקבל אותן. >>

מחשבות על מצב המחאה - שרשור 🧵

המילה ״המחאה״ הפכה מאז השבעה באוקטובר למעין ישות אמורפית, שקהל גדול נושא אליה את עיניו בתקווה שממנה תבוא הישועה, משל הייתה השכינה האזרחית. ״המחאה צריכה לעשות כך וכך״ או ״למה המחאה עושה כך ולא אחרת״ הם משפטים שאנחנו מרבים לשמוע. >> בהיעדר אופוזיציה פוליטית מתפקדת, נותרה רק האפשרות של אופוזיציה אזרחית, והכינוי הכללי שניתן למעוז האחרון של ההתנגדות האזרחית הוא ״המחאה״, ללא קשר למרכיביה, למסריה או לפעולותיה בעת הזו – שהם רבים, מבולבלים ומבלבלים. >>

ריבונו של עולם, מה עוד צריך לקרות כדי שהציבור יקום וידרוש לסלק את נתניהו מהשלטון? מה עוד צריך לקרות כדי שהציבור לא יהיה מוכן להשלים עם עוד דקה אחת שלו על ההגה? איך אפשר לראות את האסון הנורא בתולדות ישראל, לדעת מי חתום עליו – ולחשוב שהזמן למצוא אשמים יגיע בהמשך, אחרי המלחמה? >> לא יהיה ״אחרי המלחמה״. אתם יכולים לסמוך על נתניהו שהמלחמה הזו תארך כמה שרק צריך כדי שהזמן לתת את הדין לא יגיע לעולם. הוא יעשה כל שביכולתו כדי ליצור מרחק גדול מספיק בין עוצמת הזעם שיש כלפיו כרגע לבין הרגע העתידי שבו יידרש לתת את הדין. >>

התמונות המרוטשות של הזוג נתניהו מחופשתם בצפון עוררו כצפוי דאחקות לרוב. אך בעוד שהקושי להיפרד מהנעורים ודאי לא ייחודי להם, יש אנשים שאיתם צריך לעמוד על המשמר כאשר הם משחקים עם המציאות. יתרה מזאת, ראוי להזכיר שזו לא הפעם הראשונה וגם לא השנייה שבה לשכת נתניהו נעזרת בפוטושופ. >> כך למשל, הארכיון זוכר את הציוץ בעקבות הפגנה תמיכה בנתניהו בדצמבר 2019, שנועד ׳לנפח׳ את מספר המשתתפים בהפגנה (״תודה לאלפים״), בשעה שהקולאז׳ בציוץ כלל שלושה צילומים של אותם המשתתפים ברגעים שונים. >>

מיום ליום מתברר עד כמה אירועי כיפור האחרון הם בבחינת קו פרשת מים, לא רק בתולדות המחאה אלא גם בדברי ימי ישראל. חשיבותם היא ברמה של להיות או לחדול – לא פחות מכך. יש באפשרותם לחדד למחאה את המשך דרכה או לרוקן את המאבק מכל מהות. >> במקרה האחרון, המחאה אולי תמשיך מכוח האינרציה אבל הישגיה יהיו שוליים וסופה שתשאיר אותנו בתוך גבולות הסדר הישן, באופן שרק דוחה את הקץ – שכן לסיבוב הבא המחנה הליברלי יגיע קטן וחלש בהרבה. >>

עד כמה חברי הקואליציה מחוברים כרגע למציאות? 🧵
--
קראתי השבוע שני דיווחים מדהימים. באחד סופר שכאשר הציגו בפני שר הכלכלה ניר ברקת את הנתונים על היקף ההשקעות ש׳בורחות׳ מישראל מאז החלה ההפיכה המשטרית, הוא משך בכתפיו ואמר שאינו מאמין לנתונים.>> באחר דווח כי בהתייחסו למספר טייסי המילואים שהודיעו על הפסקת התנדבות, שר הביטחון גלנט הציג מספר שנמוך בהרבה מהמספר בפועל. שני הדיווחים האלה הצטרפו לסירוב של נתניהו להיפגש עם הרמטכ״ל ולשמוע על ממדי הפגיעה בצבא לפני שהכנסת הצביעה על ביטול עילת הסבירות.>>

קראתי היום ב״הארץ״ ביקורת אכזרית על נינט טייב ומתחשק לי לאזן אותה עם סיפור: לפני כ-17 שנה התנדבתי כמדריך באחת ממחלקות הנוער בבית החולים הפסיכיאטרי ״גהה״. למי שלא מכיר, ״גהה״ שוכן ממש מעבר לכביש מבית החולים ״שניידר״. >> אבל בזמן שסלבריטאים עמדו וכנראה עדיין עומדים בתור לבקר ילדים שמאושפזים ב״שניידר״, לפחות באותה תקופה מעטים אם בכלל עמדו בתור לבקר ילדים במחלקות האשפוז ב״גהה״ (או לתרום כל תרומה אחרת למחלקות, לצורך העניין). למה? אני מניח שזה לא מצטלם אותו הדבר (או ליתר דיוק, זה לא מצטלם, נקודה). >>

לפני חודשיים קשה היה לדמיין זאת, אבל למחנה הליברלי בישראל קרה נס. קואליציית הבלהות על מלא שקמה כאן אחרי הבחירות סיפקה בידי המחנה הליברלי הזדמנות פז להכריע את הכוחות האנטי-דמוקרטיים ולעשות כאן תיקון חוקתי היסטורי. >> המחאה, שנדמה כי איש לא יכול היה לשער את עוצמתה מראש, נמצאת בשיאה. המומנטום לחלוטין בצד של המחנה הליברלי. כל צעד של הקואליציה הנוראה הזו רק דוחק אותה עוד יותר לפינה, גם בארץ וגם בעולם.
איזו אופוזיציה מעלה בדעתה במצב כזה להושיט לקואליציה חבל הצלה? >>