1/4 לילה נוסף של הפגנות בבודפשט נגד החוק החדש של ממשלת אורבן – בעל בריתו הקרוב של נתניהו – שאוסר על קיום מצעדי גאווה ומאפשר למשטרה לרדוף משתתפים באירועים להט"ביים בעזרת מערכות אלקטרוניות לזיהוי פנים. החוק אינו אלא חוליה בשרשרת ארוכה של צעדים אנטי־להט"ביים שאורבן יזם בעשור האחרון. 2/4 בנוסף, בחודש שעבר אורבן נשא נאום לוחמני שבו הבטיח כי בקרוב יעביר בפרלמנט חקיקה חדשה נגד עמותות, עיתונאים וכלי־תקשורת אשר "חותרים תחת הריבונות ההונגרית" (שם קוד ל"אופוזיציוניים") והשווה אותם ל"חרקים" שמצריכים הדברה. "נשמיד את צבא־הצללים שפועל כאן נגד המדינה שלו־עצמו", הכריז.

1/4 אין מניפולטיבי מהטיעון שאומר "תירגעו עם ההיסטריה, החוק הזה לא גומר את הדמוקרטיה". למה מניפולטיבי? כי אין כמעט אף דמוקרטיה במאה ה-21 שמתה באבחת חוק אחד. טורקיה, הונגריה, רוסיה, ונצואלה - בכולן גסיסת הדמוקרטיה היתה תהליך הדרגתי, מתגלגל ורב-שלבי. ובכולן הדמוקרטיה מתה בחסות החוק. 2/4 מי שחושב שבימינו דמוקרטיות נופלות יום בהיר אחד חי במאה הקודמת; התרחיש הזה כבר כמעט לא קורה במאה ה-21. מה שכן, בכל הדמוקרטיות-לשעבר הללו אפשר היה לזהות את תהליך הגסיסה בזמן אמת. מי יכול היה לזהות? מי שהבין שאף פעם לא מדובר בחוק אחד, גרוע ככל שיהיה. מי שבחן את התמונה הגדולה.

1/4 לא לחינם היועמ"שית מזהירה מפורשות במכתב שלה כי הממשלה מבקשת לשים את עצמה "מעל החוק" בתקופת בחירות. הניסיון העולמי מלמד שזה לרוב היעד הסופי של רודנים במאה ה־21, מיד אחרי שהם מנטרלים – באמצעות חקיקה והרתעה – את מערכת המשפט: שכתוב חוקי הבחירות באופן שמבטיח ניצחון למפלגת השלטון. 2/4 כך קרה למשל בהונגריה, המדינה שמשמשת מודל עבור ראשי הקואליציה ומכוני המחקר המייעצים להם. וגם אלינו זה כבר הגיע: ב־23' ניסתה הקואליציה לדחות את מועד הבחירות בשנה אך כשלה. באותה שנה גם הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק של הליכוד שמטרתה השתלטות פוליטית על ראשות ועדת הבחירות המרכזית.

1/4 המחאה שמה דגש רב מדי על ההתנגשות האפשרית בין נתניהו לבג"ץ. צריך לזכור שיש סיכוי לא מבוטל בכלל שלא נגיע למשבר חוקתי מן הטעם הפשוט שביהמ"ש לא יפסול את הפיטורים של ראש השב"כ - בין אם מטעמים משפטיים צרים ובין אם מפני שהוא מורתע נוכח איומי הקואליציה. 2/4 אבל הפיטורים של בר יהיו פסולים ומסוכנים עבור שלטון החוק והדמוקרטיה הישראלית - אפילו אם בג"ץ לא יטיל עליהם וטו משפטי. אם המחאה תשליך את כל יהבה על הפסיקה הזו, היא עלולה לאפשר לנתניהו להלבין את הפיטורים ואת המהלכים שיבואו בעקבותיהם בכסות של "אישור מבג"ץ".

1/5 אחד המאפיינים המוכרים ביותר של מנהיגים פופוליסטים בכל העולם הוא ערעור שיטתי של אמון הציבור במוסדות – בין אם מדובר בתקשורת, בבית המשפט או בוועדת חקירה ממלכתית. למה הם עושים את זה? ארבע מטרות עיקריות. 2/5 הראשונה היא אלקטורלית. תחת שלטון פופוליסטי, היום־יום הפוליטי מצטייר כמאבק אדירים בלתי־נגמר בין הפופוליסט לבין אליטה זדונית שמנסה למנוע ממנו להגשים את רצונות בוחריו. והנרטיב הזה עובד – גם לפני בחירות וגם בין מערכת בחירות אחת לשנייה; הוא מבטיח שהבייס יישאר מתוסכל, מעורב ומגויס.

1/5 אליהו יוסיאן הוא המרואיינים הפופולריים ביותר בערוצי החדשות בימים אלה ("הכוכב החדש של המלחמה הזאתי!", בלשונו של אראל סג"ל). את הציוץ שבו הכריז כי "חילוני ליברל הוא אויב המדינה היהודית" פרסם יוסיאן לא ברגע של אובדן עשתונות לפני עשור – אלא יממה אחת בלבד (!) לפני הטבח בעוטף. 2/5 ביום הטבח עצמו – בזמן שאומה שלמה עוקבת בתדהמה אחר האירועים בעוטף וברצועה – יוסיאן היה עסוק בקידום האג'נדה המשיחית ששוללת שירות נשים בתפקידים מבצעיים בצה"ל. כל זאת על רקע אחד הסרטונים הקשים ביותר שהתפרסמו מאותו יום ובו נראית אחת התצפיתניות החטופות.

1/6 ושוב ההתנתקות. גם מנכ"ל פורום קהלת, מאיר רובין, כמו שאר נציגי הימין המתנחלי בתקשורת, בפוליטיקה ובחברה האזרחית – סגל, ליבסקינד, רוטמן, סמוטריץ' ואחרים – מתאר את ההתנתקות בתור הרגע המכונן שעיצב את תפיסתו הפוליטית – וגרם לו להבין שחייבים לחולל שינוי רדיקלי במוסדות המדינה. 2/6 מי שמכיר את התשתית הארגונית־אידיאולוגית של הימין בארץ, לא מופתע מכך, כמובן. כבר 15 שנה שהכוח המניע במחנה הימין כולו הוא הימין המתנחלי – קבוצה קטנה מבחינה מספרית בחברה הישראלית, אך עתירת־משאבים וחדורת־מטרה. מתוכה מגיעים הרעיונות שבבסיס ה"רפורמה", כמו גם דובריה הבולטים ביותר.

1/4 פרופ' קים ליין שאפל (@KimLaneLaw) היא משפטנית מאוניבריסטת פריסטון, שחוקרת כיצד פופליסטים מרסקים דמוקרטיות מבפנים – כלומר, מנצלים רוב פרלמנטרי כדי להרוס *באופן חוקי* את המערכת שאיפשרה להם להיבחר. על בסיס מקרי מבחן מרחבי העולם, ובראשם הונגריה ופולין, שאפל מזהה 8 שלבים לתהליך: 2/4
(1) ניצחון של הפופוליסט בבחירות חופשיות
(2) פירוק מנגנונים שמגבילים את הרשות המבצעת
(3) השתלטות על הפרלמנט / הפיכתו לבלתי־רלוונטי
(4) הכפפת ביהמ"ש לרשות המבצעת ע"י "רפורמות" ומינוי נאמנים
(5) הצבת נאמנים בתפקידי מפתח (התובע הכללי, הוועדה לבחירת שופטים, ועדת הבחירות המרכזית)

1/3 פרופ' יאן־ורנר מולר מאונ' פרינסטון, מהחוקרים המובילים של הימין הפופוליסטי בעולם, אתמול באונ' ת"א: ליברלים בכל העולם נוטים להניח שרק הצד שלהם הפיק לקחים מאסונות המאה ה־20. זו טעות. גם כוחות אנטי־דמוקרטיים למדו מההיסטוריה. הם למדו איך למוטט את מוסדות הדמוקרטיה ללא שימוש באלימות 2/3 הם למדו איך לרוקן מוסדות דמוקרטיים מתוכן בלי לסגור אותם. הם למדו שמספיק לאיים על התקשורת כדי לאלף אותה. שמספיק להשחיר את דמותה של החברה האזרחית כדי להחליש אותה. שמספיק להטמיע רפורמה עניינית־כביכול – למשל, שינוי גיל הפנסיה לשופטים בפולין – כדי להכפיף את ביהמ"ש לשליטת הממשלה.

1/8 בימים האחרונים יש שתוהים לאן נעלמה הנהגת "גוש השינוי": למה לא שומעים את הח"כים של האופוזיציה המיועדת, למה רוב הח"כים שכן מתבטאים בציבור נשמעים חלביים ורפים ולמה השרים ורה"מ לא מנצלים את ימיהם האחרונים בשלטון כדי להותיר חותם ולעצב את הנרטיב הציבורי לגבי הממשלה המסוכנת המהתווה. 2/8 פרט לתשובות הברורות מאליהן – ריבים בצמרת, מתח בין המפלגות וכו' – נראה לי שצריך לקחת בחשבון גורם נוסף: האתוס הפוליטי של המרכז. או יותר נכון: האתוס הא־פוליטי שלו. כבר עשור שמפלגות המרכז אינן נשענות על תפיסת עולם מובחנת, סט ערכים שבשמו הן נשבעות ושעליו הן מוכנות להיאבק ויהי מה.

1/4 מה עושים משטרים פופוליסטיים כשהמדיניות שלהם נכשלת כישלון חרוץ? מסמנים אויבים פנימיים ומגלגלים אחריות. לאורבן יש את "אימפריית העמותות של סורוס", "אויבי המסורת" ו"הפקידים הקוסמופוליטיים"; למפלגת החוק והצדק בפולין יש את "ביהמ"ש האנטי-פטריוטי" והשמאלנים "שבגידה נמצאת אצלם בגנים"; 2/4 לטראמפ יש את "תקשורת הפייק ניוז", "השופטים השמאלנים", "השמאל הבוגדני" ו"הדיפ סטייט"; לבולסונרו יש את "התקשורת המרושעת" וארגוני זכויות האדם שהינם "סרטן בגוף האומה"; לסלביני יש את "האליטות" ו"עמותות השמאל"; ולמודי יש את "המוסלמים מפיצי-המחלות" ו"העיתונאים שחותרים נגד המדינה".

1/5 הטענה של עיתונאי וצייצני הימין היא שהגרעינים התורניים הם בשר מבשרו של המפעל הציוני – ושאם הם אינם לגיטימיים, הרי שגם מדינת ישראל אינה לגיטימית. את המשוואה המעוותת הזו צריך לדחות. מטרת הציונות הייתה הקמת בית לאומי לעם היהודי בא"י. והרי החדשות ועיקרן תחילה: המטרה הושגה. ניצחנו. 2/5 על המדינה הזו צריך, כמובן, לשמור מכל משמר. אבל השמירה עליה אינה מתמצה בהגנה צבאית על גבולות; היא מחייבת גם ביסוס של מערכת יחסים בריאה ושוויונית עם בני העם האחר שחי בינינו. זה לא רק כורח מוסרי – שמעוגן, להזכירכם, במגילת העצמאות – אלא אתגר אסטרטגי שעתיד המדינה שלנו תלוי בו.

כמה עובדות על גרעינים תורניים, שנעדרות מהדיון בנושא: 1. הגרעינים נשענים על כסף ציבורי – עשרות מיליוני שקלים שמוזרמים כל שנה ממשרדי ממשלה, מהחקלאות ועד החינוך, לטובת פעילות דתית ופוליטית בערי ישראל. לכן השאלה האמיתית היא לא רק האם פעילותם ראויה, אלא האם ראוי שמשלם המסים יממן אותה? 2. פרויקט הגרעינים נולד לאחר ההתנתקות, כחלק מהרצון של הנהגת יש"ע להעמיק את השפעתה על החברה בישראל ולמנוע פינוי עתידי באיו"ש. שתי מטרות סומנו: פעילות בערים יהודיות, עם דגש על גוש דן (שתושביו סובלים, לפי אחד מאבות הפרויקט, מ"כשל רוחני" שמצריך ריפוי) וייהוד ערים מעורבות כמו לוד ויפו