יום השנה לקרב תל חי הקרב ובא הוא הזדמנות מעולה לעסוק במורשת הקרב. בתל חי נערך הקרב הלאומי המשמעותי הראשון בארץ ישראל, והמקום הפך לסמל. בבית"ר נהגו לברך זה את זה לשלום בברכת תל חי, וברל כצנלסון אמר בזמן העלייה לחניתה כי הוא חי אז את תחושת תל חי. איך הפך סיפור תל חי לשנוי במחלוקת?
ב-1943 כתב הרב יששכר שלמה טייכטל מהונגריה - שהיה אנטי ציוני חריף לפני השואה - את הספר 'אם הבנים שמחה', ובו נימק את צדקת הציונות, ולימד זכות על החלוצים:
"...כמה מן בני ישראל שעמדו לנגדם ומתו על ידיהם אמרו קודם יציאת נשמתם בזה הלשון: אין דבר, טוב למות בעד ארצנו".
ככל שעלה מעמדו של האתוס ההתקפי בציונות חל פיחות מסוים במעמדה של מורשת תל חי, אולם הוא עדיין נותר גבוה. לאחר הקמת המדינה חל פיחות נוסף במעמדה של תל חי כי לא היה מחסור בגיבורים מעודכנים. למשה דיין יוחסה האמירה:
"מה זה תל חי? כיתת צנחנים עם 'עוזים' הייתה פותרת את העניין בחמש דקות".
בשנות השישים הופצו פקפוקים ושמועות שהגיעו בין היתר מאנשים אשר היו במקום בעת הקרב, וייתכן שהתקנאו בתהילתו של טרומפלדור. לאחר מלחמת יום הכיפורים הפכו מלותיו המפורסמות של טרומפלדור יעד למתקפה מצד אלה שראו בהן עידוד למלחמות מיותרות.
ההתנגדות לאמירתו של טרומפלדור הגיעו להגחכה גמורה בסרט המצליח 'בלוז לחופש הגדול' שיצא לאקרנים ב-1987. באחת מסצנות השיא מדקלמת מקהלת בית הספר בעליצות "טוב למות בעד ארצנו, טוב למות", וכל שחקן בתורו מביים פגיעת כדור ונופל מת, לבסוף נותר רק אחד הממשיך לדקלם עד שגם הוא נופל.
בעשרות השנים הראשונות לאחר נפילת תל חי נאבקו השמאל והימין למי שייכת מורשת תל חי: השמאל הדגיש את האידאולוגיה השיתופית של טרומפלדור ואת התמסרותו לעבודת האדמה; ואילו הימין בחר לתאר את טרומפלדור כלוחם, כמפקדו של הגדוד העברי שפעל להקמת כוח צבאי עברי.
בשנות התשעים, בעת החתימה על הסכם אוסלו, הועלתה שוב פרשת תל חי באוב במטרה ללמוד ממנה לקחים שונים מאלה שהיו מקובלים עד אז. הצורך להתמודד עם אחד המיתוסים המכוננים של הציונות - שנתפס כמחייב עמידה עיקשת ללא ויתור על אחיזה בשטח - מעיד על כוחו של הסיפור.
היו שטענו כי פרשת תל חי מוכיחה שצריך לפנות יישובים, כאז כן היום. דן מרגלית הזכיר לקוראי עיתון הארץ במאי 1994 כי ז'בוטינסקי התנגד להתעקשות על הגנת תל חי. ברור שעיתון הארץ לא ביקש רק להחכים את קוראיו בעובדות ההיסטוריות אלא התכוון להוכיח שלקח תל חי הוא כי ניתן וצריך לפנות יישובים.
כאשר ביקש אביב גפן להצטייר כמורד בערכיה של החברה הישראלית הוא הצטלם ב-1993 במהלך קידום המכירות לאלבומו 'עכשיו מעונן' כשעל גופו הכתובת "טוב למות בעד עצמנו". כמי שהשתדל להציג עצמו כבן המורד הבועט באומץ בכל מיתוס הוא הלך בתלם שאותו חרש אביו בהתנגדות למלותיו האחרונות של טרומפלדור.
טיעון דומה, בצורה בוגרת מעט יותר, העלה רוג'ר הרץ:
"האתוס הישראלי תבע תמיד הקרבה עצמית לטובת הכלל, אם באורח החיים ואם בנכונות למות בשדה הקרב. האתוס הזה, טובת הכלל לפני טובת הפרט, מונע את התפתחותה של חברה ליברלית בישראל".
דורון סטניצקי, איש מפלגת העבודה, הרחיק לכת אף יותר:
"האם רשאים היהודים להטיף מוסר למוסלמים בעניין התאבדות על רקע לאומי? ... במה עדיף "טוב למות בעד ארצנו" של יוסף טרומפלדור על "א-ללה אכבר" של מתאבדי החמאס הנאבקים על מטרה לאומית שהם מאמינים בצדקתה?"
אי אפשר לפטור דברים בסגנון זה כדעה פרטית של עיתונאים וכותבים, שכן גישה זו חלחלה גם
לדבריו הפומביים של ראש הממשלה דאז יצחק רבין בתל חי: "שנים אנו הולכים עם ... 'טוב למות בעד ארצנו' ... זו צוואה שבתי הקברות הצבאיים בכל הארץ הם עדות עצובה למימושה הכואב...אני אומר לכם גם: טוב לחיות בעד ארצנו".
המסר של גבורת תל חי היה נכון בעבר, בדורות שבהם חינכו על
"טוב למות בעד ארצנו", אך כיום המצב השתנה והמסר הנכון הוא "טוב לחיות בעד ארצנו". לראשונה בתולדות ישראל הציג ראש ממשלה את מורשת תל חי כסיפור שעבר זמנו.
המצדדים בהסכם אוסלו ובפינוי יישובים לא הגיבו בדבריהם על טרומפלדור לטיעון מסוים של אנשי ימין, אלא התמודדו עם האופי המחייב שהיה
למורשת תל חי. בציבור נותרו חקוקים קרב תל חי, דמותו של טרומפלדור ודבריו של אהרן שֶׁר שנהרג בתל חי לפני הקרב האחרון:
"את המקום אין עוזבים, כי על הבנוי אין מוותרים".
הגם שלכאורה אין סיבה הגיונית לכך שקרב תל חי שהתרחש ב-1920 יהיה רלוונטי לדיון בהסכמים ובפינוי שטחים בשנות התשעים
התברר כי השפעתם של סמלים היא גדולה עד כדי כך שרבים מאלה שהיו מעוניינים בקידום מדיניות חדשה הרגישו כי הם צריכים לתקוף את הסמלים הישנים כדי לעשות זאת, או לפחות להתרחק מהם ולסמנם כלא רלוונטיים.
קרב תל חי היה לאחד הסמלים המכוננים של המאבק הציוני. הסיסמה "טוב למות בעד ארצנו" נחקקה
נחקקה בזיכרון, יום ציון לאומי נקבע ופסל הוצב . העיסוק בדבריו של טרומפלדור במהלך הדיון על הסכמי אוסלו מעיד בעיקר על כוחה של המורשת, עד שרבים כל כך הרגישו כי אי אפשר ליישם מדיניות שונה בלי לעקור את המורשת המחייבת ממקומה.
המאמר המלא של יגיל הנקין פורסם אצלנו בגיליון 117.
Share this Scrolly Tale with your friends.
A Scrolly Tale is a new way to read Twitter threads with a more visually immersive experience.
Discover more beautiful Scrolly Tales like this.