3 ילדים יש לאייל: רותם התינוק בן שנה וחצי ואלמוג בת 4. כרמל בת 6 היא ילדה מהממת עם משקפיים אדומים. היא על הרצף האוטיסטי. כשהמחבל התקרב לביתם בקיבוץ ניר עוז, אייל דיבר עם הקטנים כאילו הם מבוגרים: אם לא תהיו בשקט, כולנו נמות.
כרמל לא הבינה ולא היתה בשקט, ולאייל לא היתה ברירה.
אייל תפס את הבת שלו, החזיק חזק וחסם את פיה כדי שלא תצעק. זאת היתה הדרך היחידה להציל את המשפחה מרוצחים. אלא שתוך כדי התופת הוא נזכר במקרה של סמדר הרן מנהריה, שהשקיטה את ביתה יעל עד מוות. הוא שחרר אחיזה ונתן לגורל לעשות את שלו. אם נזק היה נגרם לבתו, הרי ממילא הוא בעצמו היה מת מכאב
זאת היתה הישרדות אבל במחיר נפשי. אייל הוא לא מאלה שבוכים, חוץ מאשר כשהוא נזכר ברגע המצמית הזה. הרי הוא אבא מגונן והפחד שלו הוא שהמקרה הזה ייחקק אצל ביתו כמעשה אלים. הוא בכלל היה נבוך לדבר אז חשוב לי לכתוב דעה: אייל הוא אמיץ. בטוחה שהוא אבא טוב. עדותו היא של ניצול אחרי שואה.
הוא ידע שמחבלים על מרפסת ביתו, לא רק ממה ששמע. האימה שודרה אליו באופן ישיר לטלפון הנייד ממצלמה קטנה ומאולתרת שהתקין רק מספר ימים קודם, על גג ביתו. היא צופה לשביל מול הבית, למקום שהפך נקודת מפגש של מחבלי חמאס. 130 תמונות הסטילס שהפיק מהמצלמה מספרות את הסיפור כולו:
הנה בא טנדר לבן ופורק את המחבלים החוצה. עכשיו אחד מהם מסתובב עם שני רובים בהצלב. מחבל אחר גונב את האופניים של אייל ומחבל נוסף נוסע לרצוח בקלנועית. הנה האופנוע שייקח חטופה מניר עוז אל מעבר לגבול. מה שיש לאייל ביד הוא מסמך תיעודי בעל ערך במלחמה הזאת.
אייל הולך עכשיו בשבילים בעקבות מחבלי חמאס. הנה הבית השרוף של יונתן סימן טוב, שהיה חבר נפש. על השולחן יש טרופיות. אולי הן היו של הילדים של יונתן? הוא היה אצל אייל ביום שלפני. יונתן, אשתו והילדים נרצחו כולם. משפחת סימן טוב נמחקה. בבקשה אל תשכחו אותם. הנה תמונה שלהם:
הבית השרוף ליד הוא של נילי, גם היא חברה טובה-טובה של אייל. לפני שנחטפה לעזה הספיקה לכתוב לו על הירי שהיא שומעת בחוץ. אייל פתאום חושב שאולי היו אלה כדורי הטבח שכוונו אל משפחת סימן טוב
המחבלים לא ריחמו גם על השכנים החביבים מהבית הצמוד לזה של אייל. זוג הקשישים יוסי ומרגיט נטבחו. היא היתה המטפלת של אייל בילדותו. הם גידלו אותי, הוא אומר.
בתוך הבית השרוף שלהם יש עכשיו שרידים של חיים קודמים: מדיח ובו כלים שנשטפו. סירים על כיריים מפוחמים. הממד בשחור כהה.
ביתם של מרגיט ויוסי היא שירי. דירתה נפרצה והמשפחה נחטפה כולל התינוקות הג׳ינג׳ים אריאל וכפיר. אריאל הקטן היה החבר הכי טוב של אלמוג, הבת של אייל. איך מתחילים לתווך מציאות נוראה לבת 4? הכובע של אריאל עדיין על חבלי הכביסה בחוץ. על הרצפה שלט עם ציטוט: "אהבה היא כמו סוכר".
דלת הכניסה לבית של שירי היתה עדיין פתוחה. לבקשת בת משפחה שאני מכירה, סגרתי אותה והידקתי עם סל כביסה. לבית של סבתא אורנה אפשר להיכנס כי היא אישרה. באותה שבת כתבה לחתנה אייל שמחבלים ריססו את סבא גדעון דרך דלת הממד. אהובה נותר חבוק בזרועותיה עד מוות. חודש אחרי, הדם עוד על הרצפה.
סבתא אורנה לא חזרה לקיבוץ מאז ומבקשת עכשיו מאייל להביא קצת זיכרונות מסבא גדעון. היא מוטרדת מעוד משהו: כיצד המחבלים חדרו לביתה אם דלת הכניסה היתה נעולה? אייל מסתובב סביב הבית. מחפש פירצה. בסוף הוא רואה שהתריס שבור והחלון פתוח. דרכו נכנסו רוצחי סבא גדעון.
איך זה שהבית של אייל לא נשרף? איך זה שהוא ומשפחתו נותרו בחיים? זה מעסיק את אותו וכרגע הוא בכלל לא מעלה על דעתו את האפשרות לחזור. "רצחו אותנו ואף אחד לא היה שם כדי להגן עלינו". המשפט הזה חוזר. באותה נשימה אייל רץ לחצר הבית ופותח את ברז ההשקייה. "חייבים לתת לגינה מים כדי שתצמח שוב"
מי שערך איתי את הכתבה הוא אביב פרס, עורך וידאו ותיק ובעצמו ניצול מקיבוץ זיקים שנעקר מהבית שטיפח. הסיטואציה לא רגילה. הנה אדם, שהיה שעות עם ילדיו בסכנת מוות, עורך את מה שקרה לחבריו. עבדנו בלילה ושאלתי אותו אם הוא לא עייף. מאז אותו יום, השיב, הוא ממילא לא עוצם את העיניים.
הסיפור על הטבח בקיבוץ ניר עוז דרך המצלמה על גג ביתו של אייל:
Share this Scrolly Tale with your friends.
A Scrolly Tale is a new way to read Twitter threads with a more visually immersive experience.
Discover more beautiful Scrolly Tales like this.