אני רוצה לכתוב קצת על איפה אנחנו כרגע. סביר להניח שמערכת הבריאות ורהמ דוחפים להשבתה כוללת. ובואו נדבר על המודל של זה. יש פה שני מרכיבים. הראשון הוא שאין ספק שהפחתת קשר חברתי עד כדי השבתה תוריד בטווח הקצר מספר נדבקים, ולכן תפחית עומס על מערכת הבריאות. אל מולה יש נזק כלכלי עצום.
לנזק הזה יש משמעויות נוראות למאות אלפים ומיליונים בהמשך. מקבלי החלטות צריכים לקבל החלטות חריפות. ההחלטה את מי להנשים או לא היא החלטה נוראה. גם ההחלטה שאנשים יגיעו לפת לחם. כל העולם המערבי מתקדם באיטיות להשבתה, לבד מהמודל הבריטי. זה היה המודל הסיני. אבל בסין להשבתה נלוותה תפיסה.
התפיסה הייתה אפידמיולוגיה קלאסית- איתור החולים, הפרדה מהבריאים, ניטור וטיפול. במדינות בהם הולכים על השבתה, כולל אצלנו, אין מערכים שקמו (כאן היו יכולים לקום, אבל למרבה הצער זה טרם קרה) כדי לעשות *עוד דברים* לבד מסגר. למה זה חשוב? כי אם החולים נשארים בבית, כל בני הבית יידבקו לבסוף.
הגישה הפטאלית שהם יידבקו ממילא בעייתית. הם לא. ואם הם כולם יידבקו, המשמעות, שוב, היא הגעה מאסיבית לחדרי המיון וכו'. לא מאסיבית כמו התפרצות איטלקית אבל גם. אז אם הולכים על סגר מוחלט, השאלה היא תמיד מה האופק. מתי הוא נגמר. כשהחולה האחרון מבריא? האם זה ישים, אם אנחנו לא מאתרים?
מקבלי החלטות בכל העולם עכשיו במצוקה. הם לא יכולים לתת למגיפה פשוט להתפוצץ כי זה יהיה אסון איטלקי. אבל אין להם כלים אחרים לבד מהכלי הסיני/דרום קוריאני. רק שאין להם את תורת הלחימה, או המבצע ההנדסי והאנושי, כדי לתת תשובה מה אחרי ההסגר.
במובן הזה דווקא ישראל, עם יכולות החירום שלה, ועם מדינה קטנה, יכולה כן לעשות משהו דומה לאסיה. היא יכולה לבדוק ולבודד את *כל החולים* מביתם. היא יכולה לנטר בצורה קפדנית להתפרצויות. אבל זה דורש שינוי גישה וקפדנות שכולנו לא מאופיינים בה. ולכן השאלה החשובה ביותר היום- היא לא סגר, אלא
מה יקרה *עם הסגר*. מה הם הכלים שבאמצעותם ישראל תנצח את זה. אחרת, העולם ינקוט בסגרים ויאט, ואז, לנוכח משבר כלכלי מעמיק, יחשוב מחדש על הגישה הבריטית, שהיא בעצם קצת איטליה עם מילים יפות ובקשה מגמלאים להסתגר בהמשך. אין תשובות נכונות. המצב חדש לכולנו.
