אמירה נהדרת (ואמת עצובה) של פיטר שיף על המשבר הכלכלי בקורונה: הקורונה היא הסיכה, תרבות החוב היא הבועה שהיא מפוצצת. כשהבנק המרכזי ממשיך להזרים ריבית נמוכה למשק כדי שאנשים יחיו ממשכורת למשכורת וילוו על חשבון העתיד, ברגע שמגיע אסון כזה אנשים נופלים חזק במקום שיהיה להם זמן פנוי רגוע
ועוד פיטר שיף: לדבר על "חילוץ" הגיוני (טיפשי, אבל אפשרי) כשמדובר על עסק קטן, שמחלצים על חשבון כל השאר. אבל איך מחלצים כלכלה שלמה? מדפיסים עוד כסף? זה לא הולך לעבוד מלבד להוריד את הערך שלו
ועוד שיף: אם משווים את המלחמה בנגיף למלחמת העולם, במלחמת העולם השנייה רוזוולט לא אמר לאנשים: אל תדאגו, המשרות שלכם לא ייפגעו, תמשיכו לקבל צ'קים. לא: הוא אמר לאנשים שבגלל המאמץ המלחמתי הם יצטרכו לשלם הרבה יותר מסים. ואנשים באמת עמדו בזה כי התרבות הייתה הרבה פחות תלויה בחובות
במלחמת העולם השנייה, הדאו ג'ונס ירד בשלושים אחוז בשיא הירידה שלו. בעקבות הקורונה כבר עקפנו את הירידה הזאת, וזה כשמדובר במשבר כלכלי הרבה יותר קטן (שום תשתית ממשית לא נפגעת, והקרבנות צפויים להיות קטנים בהרבה). למה? כי המצב בבורסה היום מנופח וממונף לעומת שנות הארבעים
