איפה אנחנו (לדעתי) ולאן אנו הולכים? חוזר לתרשים המלווה אותי כמה שבועות. כעת סיימנו את הגל הראשון בתרשים, זה שמציין את הסגר המירבי, ונכנסנו לחלק המסומן כגל מס׳ 2. אתמול גם נחשף ׳רף הביטחון׳ אשר יביא ללחיצה על הברקסים - 300 חולים קשים/מונשמים (וכן הכפלה מהירה של חולים חדשים). 
שחרור המגבלות היה מחוייב המציאות, ומגמת הירידה בתחלואה מאפשרת לבצע אותו מעמדה (יחסית) בטוחה. כעת - התחלואה תגבר. השאלה כעת: האם התנהגות יומיומית אחראית של הציבור, ריחוק ומסיכות, די בהן כדי להוביל לתרחיש המסומן במס׳ 2, או שלא, ואז - אנחנו דוהרים לתרחיש מס׳ 3.
לכך לטעמי אין תשובה. לא ניתן לצפות את התנהגות הציבור, ועד כמה הוטמע הצורך בריחוק - גם בחנויות / משרדים. אני רק מקווה שלא נראה גל תחלואה שני מיידי שיהיה כל כך דרמטי שיחייב אותנו לחזור בנו מכל ההקלות. אני קורא מכל עבר הערכות שאין לכך סיכוי, אבל אני עדיין מודאג. ועדיין- יש לפתוח כעת
למה? יובהר- לא משאננות. לא מאי הפנמה של האיום הנורא שהמחלה מציבה בפנינו. לא מאי הסתכלות על בלגיה ושווייץ. אלא - כי ההבדל בין לקיחת סיכון יתר לבין אי-נטילת די סיכון הוא קטן ומתעתע. והמחירים של שהייה בתחתית הגרף, ב-׳מרווח החנק הכלכלי׳ קשה משאול. וצריך לאזן בין הסיכונים.
מה שמדיר שינה מעיני זה הצורך המיידי, למען בריאות הציבור ובאותה נשימה למען הכלכלה, לגדר סיכונים. אם פותחים באופן מסיבי את המשק, חייבים לתת מענה הרבה יותר הדוק לאוכלוסיות בסיכון - קודם כל לקשישים בבית. מצב חלקם רע משל הקשישים בבתי האבות. מציע שרוני גמזו ו-׳מגן אבות׳ יטפלו גם בהם.
לגבי הצעירים בסיכון - כרית ביטחון כלכלית שתאפשר להם (מיעוט קטן מבני הגילאים הללו, 1:6 לכל היותר) להשאר בבית, היא קריטית. למה קריטית? כי אם נגן על קבוצות אלה, טעות קשה בפתיחת-יתר של המגבלות והתפרצות מחודשת של תחלואה, לא תמלא את בתי החולים ולא תחייב סגירה מחודשת.
איך מגדירים מי בסיכון - הצענו מודל פשוט. בגילאים 30-50 נכללים בו בסך הכל כמה עשרות אלפי אנשים. בגיל 50-69 - מאות אלפים בודדים. וכל שנדרש הוא לאפשר להם לעבוד מהבית / לא לחזור לעבודה, בלי לשלם מחיר כלכלי כבד. וגם בני משפחתם צריכים לגלות זהירות יתרה מחוץ לבית.
החלק השני בגידור הסיכונים שמטריד אותי קשות בהיעדרו, הוא מערך חקירות לאומי. אותו מערך שידע לתת מענה למאה חולים חדשים ביום, ולסגור מעגל תוך 36 שעות. מחייב תשובה מהירה של הבדיקות (כיום- לעיתים נמשך ימים רבים), איתור מיידי של המגעים, ובידודם. אין כיום יכולת כזו. ולא - אין די באיכון.
אם כל חולה לא יצא מיידית מסביבת המגורים הצפופה ויהיה בבידוד יעיל (קריטי אך לא מספק - התחלואה והמידבקות מתחילות בשלב הטרום-תסמיני), והמגעים לא יזוהו מייד ויכנסו לבידוד בעצמם - דינה של המחלה להתפשט. באיזה קצב - נגלה בעוד שבועיים. כאן, ההימור (על הכלכלה ועל הבריאות כאחד) - לא רצוי.
לסיכום - ממש לא ׳תם הטכס׳. תם השלב הראשון, סוף ההתחלה. גל נוסף של התפשטות התחלואה עקב ההקלות בוא יבוא, וזה בסדר, אם הוא יהיה נשלט. לשם כך - עוד יש זמן לתקן ולהקים את המערכים החסרים. צריך להתנפל כעת על המשימה הזו כקדימות לאומית, ולא להיות שאננים. המצב עדיין נפיץ, והשגרה שבירה.
אבל הכי חשוב - זו ההתנהלות היומיומית. אם הציבור (=כולנו) יכנס לשאננות, אם אנשים לא ישמרו מרחק, אם משפחות יחזרו להפגש זו עם זו, אם לא נפנים את עוצמת הכאב בחלופה ממנה נחלצנו בעור שינינו - ישטוף אותנו גל שני של הדבקות והדילמה הנוראה שוב תהיה עד כמה לשתק את המשק כדי להגן על הציבור.
