חבר שלח בקבוצת וואטסאפ שאני נמצא בה את הכתבה הבאה, ואמר "מי שמצליח להבין את הפואנטה אשמח להבין". הכתבה אכן היתה מבולגנת מאוד. אבל, בלי קשר - ביקורת מגדרית על תכנון עירוני היא לא אינטואיטיבית. אז חשבתי שזו הזדמנות טובה לכתוב על זה שרשור (ארוך).
calcalist.co.il/real_estate/ar…
calcalist.co.il/real_estate/ar…
נקודת המוצא לכל ביקורת בתחום התכנון העירוני – בין שהיא מגדרית, מעמדית, אתנית, גזעית, גילנית, (פוסט-)קולוניאלית – היא שתכנון עירוני הוא כלי של ההגמוניה, בעזרתו היא מייצרת ומשעתקת את המנגנונים שמשמרים את מעמדה.
בהקשר של מגדר, ההגמוניה היא פטריארכלית. היינו, המתכננים, האדריכלים, והמהנדסים – שרובם גברים – מתכננים את המרחב הבנוי ואת המבנה האדמיניסטרטיבי של העיר בהתאם לדיספוזיציה ההטרו-נורמטיבית שלהם. זה לא נעשה בזדון (לרוב) – אלא מבורות.
זה בא לידי ביטוי קודם כל במבנה הרחוב שלנו. בתעדוף המכונית הפרטית (עיקר המשתמשים בתחב"צ הם נשים, ילדים, וזקנים), בהיעדר תאורה מספקת שגורמת לחוסר ביטחון בלילות, ובהיעדר שירותים ציבוריים (כשאתה גבר, העולם הוא משתנה אחת גדולה).
הכתבה הזכירה את אחת הכוהנות של העירוניות ההומניסטית – ג'יין ג'ייקובס. אחד המאפיינים שלטעמה הופכים רחובות לבטוחים יותר, הוא "eyes on the street" – ממש באופן מילולי. פעילות אנושית מתרחשת ברחוב כל הזמן, לכן אנשים מביטים בה.
אם יש מסחר פעיל בקומות הקרקע, אם הבניינים בנויים בקנה מידה אנושי, ואם הקו הבניין חופף לקו המגרש ("קו אפס") – הכל פונקציה של תכנון עירוני – ניתן לעצב רחוב שימקסם את מספר העיניים ברחוב. רחוב הומֶה (בני אדם) הוא רחוב בטוח יותר, ונעים יותר.
אבל אולי העיקרון הבסיסי של התכנון העירוני המודרני – הפרדה בין פרטי לציבורי – הוא המהותי ביותר. לפני המהפכה התעשייתית, הפרדת שימושים בערים לא הייתה ממוסדת. מגורים היו מעורבבים עם תעשייה ומסחר, לרוב באותו בניין, והרחובות תוכננו בעיקר להליכה.
המהפכה התעשייתית שינתה את הכל. אוכלוסיות ערים גדלו באופן אקספוננציאלי, מפעלים זיהמו את האוויר ואת הרחוב, ו"העיר" הפכה לסמל של זוהמה, מחלות, וצפיפות. מה עושים? הפרד ומשול. מגורים יהיו פה, המפעלים שם, המסחר באמצע, ובא לציון גואל.
איך כל זה קשור למגדר? תחשבו. במצב החדש, מי נאלץ להישאר עם הילדים? מכיוון שמצופה מנשים לטפל במשפחה, הפרדת השימושים החדשה הקשתה עליהן לעבוד תוך כדי (ומקשה עד היום). במקביל, תקנות עירוניות אוסרות לרוב על פתיחת עסקים קטנים ביחידות מגורים.
וכשהן יצאו לרחוב, עם או בלי ילדיהן, הן מצאו סביבה עירונית שלא מתחשבת בצרכים שלהן (עד כדי עוינת להם). כך, בעוד שהמרחב הוא ציבורי, צרכיהן הוגדרו כפרטיים – לכן הוא לא הותאם עבורן. "המקום של האישה הוא בבית", והמרחב הציבורי נועד לגברים.
מכיוון שהביקורות מגיעות משמאל, נוספות אליהן גם דרישות לרשתות הגנה חברתיות (שבדרך כלל משרתות יותר נשים ולהטב"ק): דיור ציבורי, מערכות חינוך ובריאות ציבוריות בחינם, ומערכות רווחה מפותחות. אבל זה פחות רלוונטי למבנה הממשל המוניציפלי בארץ.
הביקורת הלהטב"קית לוקחת צעד נוסף, שהרי עצם הקיום שלהם.ן הוא הפרה של ההפרדה בין הפרטי לציבורי. הרי, הם.ן "יוצאים מהארון". ויש שאומרים ש"אין לי בעיה עם מה שאנשים עושים בחדר המיטות, אבל למה הילדים שלי צריכים לראות גברים מתנשקים ברחוב"?
מבחינת העיצוב העירוני, שתי הביקורות – הפמיניסטית והלהטב"קית – מבקשות פחות או יותר אותו דבר: תכנון עירוני צפוף מוטה הליכה, עירוב שימושים, התרת שימושים חורגים במגורים, ודגש על יצירת מרחב ציבורי אינקלוסיבי.
(לא במקרה מצעד הגאווה הוא מוסד חשוב כל כך מבחינה סמלית).
(לא במקרה מצעד הגאווה הוא מוסד חשוב כל כך מבחינה סמלית).
השוני בדרישות מגיע בגלל השוני בצרכים – בעיקר ברמה האדמיניסטרטיבית. אגף בעירייה שייטפל בנושא הלהטב"ק, יצירת מרחבים בטוחים לקהילה (ברים, בתי קפה, ספריות), ושירותים חברתיים ייעודיים כגון הוסטלים וקליניקות, שיסייעו לקשיים הייחודיים של הקהילה.
מכיוון שהשלטון בארץ הוא ריכוזי מאוד, אין לעיריות המון יכולת, או סמכות, לטפל בעניינים הללו – בטח כשרובן הגדול גרעוניות. רובן מתרכזות במחוות סמליות, שגם הן חשובות, אבל ההשפעה המטריאלית שלהן מצומצמת.
תוספת מאוחרת (שראיתי בציוץ של @NadavPerez):
הרחבה של הדיון על ההפרדה בין הפרטי לציבורי לרמה המקרו-כלכלית. מעניין מאוד.
hazmanhazeh.org.il/socialreproduc…
הרחבה של הדיון על ההפרדה בין הפרטי לציבורי לרמה המקרו-כלכלית. מעניין מאוד.
hazmanhazeh.org.il/socialreproduc…
