האושפיזין שלי
מפני שהכול טיפש, וזה חופש אך אני רגיל לכתוב 4,000 מילה בשבוע, אני רוצה לעשות שרשור ענק על האושפיזין שלי, או אנשים שכדאי להכיר ולקרוא. תרומה קטנה להשכלה של העוקבים, ודרך בשבילי לכתוב אך על משהו אחר.
מפני שהכול טיפש, וזה חופש אך אני רגיל לכתוב 4,000 מילה בשבוע, אני רוצה לעשות שרשור ענק על האושפיזין שלי, או אנשים שכדאי להכיר ולקרוא. תרומה קטנה להשכלה של העוקבים, ודרך בשבילי לכתוב אך על משהו אחר.
השרשור בעצם יהיה בנוי מתת-שרשורים. אם אתם מחפשים אושפיזין ספציפי, השם שלו יופיע בתחילת השרשור כ- ***שם***. המטרה היא לא להציג מישהו אקדמית - אלא לחלוק חוויות ומסקנות אישיות מהמפגש שלי עם כל אחד מהאנשים בשרשור הזה. אפנה למקורות אם יהיו כאלה בגוף השרשור להמשך קריאה. יאללה מתחילים.
***פרידריך ניטשה***
הניטשה הראשון שלי היה ״אנושי, אנושי מדי״ בגיל 18. פגשתי קטעים שלו בסדרת ״הפילוסופים הגדולים״ בגיל 16, אך שום דבר לא הכין אותי לזה - ניטשה הוא לא פילוסוף כמו שאתם חושבים עליו. ניטשה לא כותב - ניטשה מדבר. אליכם.
הניטשה הראשון שלי היה ״אנושי, אנושי מדי״ בגיל 18. פגשתי קטעים שלו בסדרת ״הפילוסופים הגדולים״ בגיל 16, אך שום דבר לא הכין אותי לזה - ניטשה הוא לא פילוסוף כמו שאתם חושבים עליו. ניטשה לא כותב - ניטשה מדבר. אליכם.
אני זוכר לילות בגיל 18 שהייתי פשוט בוהה בתקרה בתהייה על משמעות וטעם הקיום מול התהום האינסופית של החידלון. בשביל ילד בן 18 שמגדיר את עצמו איפשהו בימין המסורתי, ניטשה היה למערכת האמונות שלי מה שרכבת מהירה היא לאבטיח.
כמובן שזה לא מפתיע שהפילוסוף שכתב כיצד לחשוב עם פטיש פוצץ את העולם שלי. המשכתי מ״אנושי, אנושי מדי״ לספרים ״שקיעת האלילים״, ״אנטיכריסט״ ו״הנה האיש״ והתמלאתי בתיעוב עמוק לניטשה, ליוהרה שלו, לאנוכיות המסופקת מעצמה. חשבתי שנפטרתי ממנו אז בקיץ 2009. כמה טעיתי.
העניין שלי בניטשה חזר עוד ב-2009, בחורף, כשהאזנתי לספר המעולה על הרנסאנס האיטלקי של J.H. Plumb. הוא מראה שם איך תקופה אלימה, מלאת מאבקי כוח ורצח, הולידה גם עושר של תרבות, אומנות ופילוסופיה. amazon.com/Italian-Renais…
פתאום ניטשה עלה לי, עם הקשר שהוא עומד עליו בין אלימות לתרבות, איך שפיכות דמים מעוררת גם את היצירה האנושית. התיעוב הפך אובססיה.
את השנתיים הראשונות של התואר כנראה ביליתי יותר בקריאת הספרים של ניטשה מאשר בלימודים (הציונים בהתאם). קראתי כמעט את כל הכתבים שלו שתורגמו לעברית (בתרגום כמובן של ד״ר ישראל אלדד ז״ל) למעט ״הרצון לעצמה״.
עד היום אני חוזר לספרים מפעם לפעם, אך הוא כבר הפך לחלק ממני, הפך אותי ניטשאני. כמובן, כמו כל ניטשאני התגברתי על ניטשה - חזרתי בתשובה, לא מעט בזכות ניטשה (אבל זה נושא אחר). ודווקא בגלל שהתגברתי - הוא הפך להיות עוד יותר חלק מאיך שאני חושב. לקרוא את ניטשה זה באמת לקבל חבר לחיים.
אז מה למדתי מניטשה, מה אפשר ללמוד ממנו?
א׳ קודם כל ביקורת עצמית, חסרת פשרות. ״ניפוץ האלילים״ ניטשה קורא לזה. החיסול של כל מושג מעורפל, של כל העמדת פנים צבועה. מושגים כמו ״נאורות״, ״קדמה״, ו״מוסרי״ לא שורדים הרבה בסדנה של ניטשה.
א׳ קודם כל ביקורת עצמית, חסרת פשרות. ״ניפוץ האלילים״ ניטשה קורא לזה. החיסול של כל מושג מעורפל, של כל העמדת פנים צבועה. מושגים כמו ״נאורות״, ״קדמה״, ו״מוסרי״ לא שורדים הרבה בסדנה של ניטשה.
ב׳ רוב האנשים - וזה כולל הוגים - מספרים יותר על עצמם ממה שהם רוצים. רוב האנשים לא אובייקטיבים, ומהדברים שלהם אפשר ללמוד הרבה יותר עליהם מאשר על מה שהם מדברים. העולם ברובו הוא אינטרסים, כולל ההגות שלו. מה שמביא לנקודה הבאה -
ג׳ החיים של אדם היא ההגות שלו, אך בדרך כלל ההגות שלו היא לא החיים שלו. בדרך כלל הוגים של סיגוף עצמי ומינימליזם חיים בארמונות. מי שעוסק בסיכון וקבלת החלטות יושב במשרד ממוזג באוניברסיטה עם קביעות. מי שלא חי את ההגות שלו, לא שווה שיקראו אותה.
ד׳ אדם לא צריך לפחד מלחשוב עם... האף. ניטשה מלמד איך לחשוב עם חוש הריח - יש רעיונות ודברים שפשוט לא מריחים טוב. באינסטינקט אתה לומד לדעת מה רע ורקוב, ומה יש בו טוב. אתה לא יודע להגיד בדיוק למה, אך אתה יודע.
ה׳ החיים הם אמת המידה היחידה של עצמם. מוסר שיש בו החלשת החיים הוא מוסר של הקדוש המעונה, המתענג מהשפלת עצמו כדי להתעלות על אחרים, בצביעות קדושה. החיים אינם צריכים להצדיק את עצמם לאף דבר, גם לא לתבונה.
ו׳ האתי הוא לא האסתטי, האסתטי הוא לא האתי.
ז׳ משום שאין תופעות מוסריות - רק שיפוט מוסרי, הטוב והנכון הוא לא בהכרח מה שיהיה. אנחנו טועים כשאנחנו חושבים שלעולם אכפת מהרצונות שלנו - הוא היה כאן קודם, וההיגיון שלו עמוק בהרבה. אחרי ניטשה יש לך אלרגיה לביטויים כמו ״מה שצריך להיות״
***אוטו פון ביסמרק***
אם הייתה השכלה היסטורית טובה יותר בתיכון, ביסמרק כנראה היה מוכר לכם יותר. תכירו את אחד משני הקדושים הפטרונים של הריאל פוליטיק, והאיש שמראה שמנהיגים גאונים שנמצאים זמן רב מדי בשלטון עלולים להיות... בעייתים. תכירו את קנצלר הברזל, אוטו פון ביסמרק.
אם הייתה השכלה היסטורית טובה יותר בתיכון, ביסמרק כנראה היה מוכר לכם יותר. תכירו את אחד משני הקדושים הפטרונים של הריאל פוליטיק, והאיש שמראה שמנהיגים גאונים שנמצאים זמן רב מדי בשלטון עלולים להיות... בעייתים. תכירו את קנצלר הברזל, אוטו פון ביסמרק.
ביסמרק מלמד אותנו שלושה דברים: א׳ יחידים יכולים לשנות את מהלך ההיסטוריה. ביסמרק הוא האבא של גרמניה המודרנית, לטוב ולרע. עד 1870 גרמניה הייתה מורכבת מאוסף נסיכויות. באמצע המאה ה-19 אינטלקטואלים ומהפכנים ניסו לאחד אותה בצורה דמוקרטית - ונכשלו.
ביסמרק איחד את גרמניה ב״דם וברזל״, מתמרן את כל מערך הכוחות האירופי כדי להוליד את גרמניה מחדש, מאוחדת, חמושה ותחת השליטה האבסולוטית של פרוסיה. ״האופי הגרמני״ שמוכר לנו, של משמעת צבאית, היא פרוסית. וביסמרק נתן לכל גרמניה את הסימן הזה.
ב׳ אל תבלבלו בין אמצעים למטרות. ביסמרק תיעב את הסוציאליסטים, שראה בהם את האויב הראשי לכתר הפרוסי. אז מה הוא עשה? הקים את הביטוח הלאומי הראשון בעולם. בשביל ביסמרק קצבאות לעובדים היו אמצעי לחסל את התמיכה הפוליטית בסוציאליסטים. אמצעים ומטרות.
ניטשה וביסמרק הבינו את אותו דבר, גם אם ניטשה תיעב את מה שביסמרק ייצג (חיו באותה תקופת זמן, ניטשה שרת כחובש במלחמת פרוסיה-צרפת) - כוח קודם לחוק. זה לא אומר שאתם רוצים מערכת חוקית שכפופה לכוח, אך אתם צריכים להבין שבשביל להשיג אותה אתם תצטרכו כוח.
ג׳ בטווח הארוך המנהיג היחיד פחות חשוב מהיכולת שלו ליצור תהליכים ברי קיימא ומוסדות מתפקדים. חברה לא צריכה להתבסס לשם הישרדותה על הגאונות של יחידים - זה מסוכן מדי. ביסמרק היה גאון - כל כך גאון שהוא לא הכשיר מישהו לקחת את מקומו, ואת תפקיד הקנצלר הוא בנה סביבו אישית...
... במקום לדאוג שלא משנה מי ישב על הכיסא, הרייך השני יתפקד. ביסמרק הצליח לנהל מערכת מורכבת של בריתות שהגנה על גרמניה מצד אחד מהאפשרות שרוסיה וצרפת יעשו יד אחד נגדה, ומצד שני שאוסטרו-הונגריה תגרור את ברלין למלחמה מיותרת בבלקנים. רק מה?
כשביסמרק פוטר ע״י הקייזר הצעיר וילהלם השני בסוף המאה ה-19, לאף אחד לא היה מושג איך לקיים את מערכת הבריתות שלו. ביסמרק ביסס את גרמניה הקיסרית על יסודות רעועים מדי, ועם הסתלקותו גרמניה ואירופה נשאבו למלחמת עולם.
ביסמרק הוא גם סיפור אנושי מעניין. מאציל פרוסי חמום מוח, לאחד המדינאים הגדולים של אירופה. הוא נפל מחן, הוגלה לתפקידי שגרירות, אך לבסוף חזר להנהיג את פרוסיה ברגעי משבר. רומנטיקן חסר תקנה, ופוליטקאי ללא לב.
*** ד״ר ישראל אלדד ז״ל ***
אולי אחד ההוגים המודרנים הכי חשובים על הציונות והיהדות, ואחד הקולות שלצערי הממסד ששנא אותו הצליח להעלימו כמעט לחלוטין מהשיח הציבורי בישראל - תכירו את ד״ר ישראל אלדד ז״ל, אבא של @eldadarieh ואחד ההוגים הכי מסעירים של הימין הישראלי.
אולי אחד ההוגים המודרנים הכי חשובים על הציונות והיהדות, ואחד הקולות שלצערי הממסד ששנא אותו הצליח להעלימו כמעט לחלוטין מהשיח הציבורי בישראל - תכירו את ד״ר ישראל אלדד ז״ל, אבא של @eldadarieh ואחד ההוגים הכי מסעירים של הימין הישראלי.
נתתי המלצות קריאה מתוך הגותו של ד״ר אלדד ברשימת חומרי הקריאה המומלצים לתשפ״א. אני מפנה את הקורא לשם בשביל לבחון את החומרים (כולל קישורים לעותקים אלקטרונים). אני רוצה לדבר בעיקר על האדם, למה שווה לקרוא את סיפור חייו של ד״ר אלדד. greatgame.blog/2020/08/19/%D7…
את ד״ר ישראל אלדד ז״ל הכרתי לראשונה דרך כתביו של ניטשה שתרגם. כפי שניטשה לימד אותנו (ראו למעלה) חייו של אדם הם הגותו, וחייו של אלדד הם מופת ליושר אינטלקטואלי בלתי מתפשר, יושר שאולי פגע ביכולתו להגיע לעמדות השפעה בדורו, אך שומר אותו כקול צלול לדורות שאחריו.
אלדד היה מיוצאי הלח״י, ההוגה הראשי של המחתרת. עם התפרקות המחתרות, התחיל ללמד, ובן גוריון רדפו באופן אישי, דורש שמשרד החינוך לא יעסיקו. ״אלדד״ טען בן גוריון ״יכול ללמד פוליטיקה חתרנית גם דרך שיעורי דקדוק״.
במשך 15 שנה לימד בטכניון. במשך 15 שנה נסע שלוש שעות מירושלים לחיפה, ואז חזר במשך שלוש שעות. כאשר היו שביתות מרצים - סירב להשתתף. התמורה שקיבל? כל שנה הייתה הנהלת הטכניון מפטרת אותו, כדי לא לתת לו קביעות.
וזה לא שאלדד לא היה ראוי לקביעות. פרופ׳ ישעיהו לייבוביץ׳ אמר על תרגום כתבי ניטשה שלו שעל כל משפט בו מגיע לאלדד פרופסורה. אך אלדד היה לח״י, אלדד היה ״אחר״, אלדד לא היה מהממסד.
גם מהימין הבית״רי של חירות אלדד לא שבע נחת, כנראה מפני שלא היה מוכן לשתוק ולהימנע מלבקר את בגין. הוא כנראה רצה להיכנס לכנסת, אך בגין סירב. האם אלדד יישר קו? לא ולא. ישר כמו סרגל.
מה חשוב אבל כל-כך בד״ר אלדד? משום היושר האינטלקטואלי האלו, אלדד הוא אנך דרכו אפשר למדוד את בעיות הציונות והמדינה מתקומתה, ולהבין שאנחנו עד היום עדיין מנסים לפתור את אותן בעיות פילוסופיות שאלדד עמד עליהן כבר לפני 70 שנה(!). אנחנו חיים בשידור חוזר של שידור חוזר....
ורק אנשים כמו אלדד, שלא היו מוכנים להתפשר על האמת, יכולים להיות מוצא, יכולים לתת לנו נקודת מבט רחבה יותר, ברורה יותר על הבעיות המהותיות של מדינת ישראל.
קשה לצמצם את ההגות של אלדד לנקודה אחת, אך אם יש נקודה אחת חשובה שצריך לקחת ממנו היא זו - הציונות הייתה מהפכה. היא תנועה מהפכנית. היא תנועה מהפכנית שביקשה לשנות את מצבו של העם היהודי *דרך* מדינה. התסכול העכשווי שלנו, הבעיות של 70 שנה, נובעות בעיקרן מהיפוך:
המדינה הפכה מכלי ליעד, בעוד העם היהודי הפך זהה עם המדינה. המהפכנות הוחלפה בפוליטיקה קטנה של כאן ועכשיו. מתנועה משיחית (ראו כאן: ceeol.com/search/viewpdf…) שמאתגרת את האורתודוקסיה, הציונות הפכה חלולה. אתם אולי לא תאהבו את המילוי שד״ר אלדד מציע, אך אתם לא תוכלו עוד שלא לראות את החלל.
***נאסים ניקולס טאלב***
מרגיש טיפה מוזר שאני בכלל צריך לכתוב על @nntaleb, אך גם אחרי שנים שאני מדבר על ההוגה הכי חשוב של המאה ה-21, אני עדיין מגלה שעוקבים לא מכירים את ההגות שלו. אז הנה הזדמנות להכיר את נאסים ניקולס טאלב, האיש ששינה לחלוטין את איך אנחנו חושבים על סיכון.
מרגיש טיפה מוזר שאני בכלל צריך לכתוב על @nntaleb, אך גם אחרי שנים שאני מדבר על ההוגה הכי חשוב של המאה ה-21, אני עדיין מגלה שעוקבים לא מכירים את ההגות שלו. אז הנה הזדמנות להכיר את נאסים ניקולס טאלב, האיש ששינה לחלוטין את איך אנחנו חושבים על סיכון.
למה אני קורא לטאלב ״ההוגה הכי חשוב של המאה ה-21״? מפני שטאלב חשף את הסיבה למה מערכות מודרניות מתפוצצות. למה שווקים ״יעילים״ ניתכים, למה אסטרטגיות לאומיות מתוכננות היטב מתנפצות, למה אנשים שבטוחים שהם מצאו את הדרך ״המדעית״ לעשות משהו מתגלים כשוגים.
טאלב מושיע את הפרגמטים, את העושים, את אלה שמלכלכים את הידיים ונפגשים עם המציאות, מאקדמאים שעסוקים ב״לחשוב״ על העולם במקום לפעול בו. הוא חושף את השבירות של המדעים החברתיים, ומראה איך לשדרג את הרציונאליות שלנו כדי שתתמודד עם סיכונים נדירים.
מה זה אומר בת׳כלס? הבעיה שלנו כבני אדם היא שאנחנו חושבים שמה שיש לו סיכון נמוך לקרות לא יקרה. זה ״הברבור השחור״ המדובר של טאלב - אירוע נדיר בעל סיכוי כמעט אפסי לקרות, אך שמשנה את כל ההתנהגות של המערכת אם הוא קורה.
טאלב פחות מתעסק בשאלת הדיוק של חיזוי כמו בשאלה איך להתמודד עם חיזוי. ב-2007 הוא הבין שפאני מאי עומדת לקרוס מפני שהיא לא התכוננה לאפשרות שרוב משלמי המשכנתאות בארה״ב יפסיקו לשלם פתאום. אירוע נדיר? בהחלט, והמנהלים בפאני מאי לכן החליטו שהוא זניח. טאלב הימר נגדם, רק כדי להוכיח...
... את הנקודה שלו - זה שמשהו נדיר לא אומר שהוא לא יקרה, זה פשוט אומר שהוא לא קורה לעיתים תכופות. למען האמת, קרוב לודאי שאתם לא תראו אותו בעבר - מה שהופך את כל מי שמנסה לקבוע מגמות רק על-פי ביצועי עבר לחשוף באופן מסוכן לברבורים שחורים.
בשביל להבין את זה יותר טוב, דמיינו שבכל פעם שאתם לוקחים סיכון - פיננסי, ביטחוני, בריאותי - אתם בעצם לוחצים על ההדק של אקדח תוף עם מיליוני תאים. כל פעם שאתם לוחצים על ההדק, הסיכוי שהתא יהיה מלא טיפה גדל. עם הזמן מה שהוא נדיר - שתירו לעצמכם בראש - הופך לסביר...
... אך אתם לא תראו את זה עד שתלחצו על ההדק ותירו את הקליע. ביצועי העבר לא חושפים לכם את הסיכון בעתיד. הם אפילו לא חושפים לכם את קנה המידה או אופי הסיכון שאתם לוקחים.
יש לזה השלכות משמעותיות, לחיים הפרטיים שלנו, לאנליסטים בתחומים מגוונים כמו פיננסים ויחסים בינלאומיים, ולאסטרטגיות ביטחון לאומי. ברשותכם, ארשום כמה מהכשלים והרעיונות הייחודים שעולים מההגות של טאלב:
שחקן רולטה רוסית שמרוויח מיליון דולר בכל סיבוב, עם אקדח בעל 5 תאים, ירוויח ב-4 הסיבובים הראשונים 4 מיליון דולר. אם אתם אנליסט פיננסי, אתם מעריכים שהוא ימשיך להרוויח כך גם בעתיד הנראה לעין, ומציעים להשקיע בו. בסיבוב החמישי הוא מת.
זהו ״כישלון תרנגול ההודו״ - תרנגולי הודו מקבלים כל יום מעט יותר מזון מהיום הקודם. הם עורכים כנס בו ראש מחלקת הסטטיסטיקה מציג גרף ליניארי שמוכיח שמצבם של התרנגולים משתפר בכל יום, ועל כן הוא חוזה שמכאן ועד סוף הימים תרנגולי ההודו יהיו מפוטמים ושמחים. למחרת מגיע חג ההודיה.
״כישלון תרנגול ההודו״ נפוץ לא רק בשווקים פיננסים, אלא גם בזירה הבינלאומית. היחסים עם טורקיה היו במגמה חיובית במשך כ-60 שנה, כך שהיה סביר לצפות שהם ימשיכו לעוד 60. ואז הגיע ארדואן. אין הכרח שמגמה היסטורית תמשך, ללא קשר לאורכה.
כישלון אחר הוא חוסר ההבחנה בין איום נקודתי לאיום מערכתי. כשהקורונה התחילה אנשים השוו בינה לבין מספר המתים בטביעות בבריכה, טוענים שמפני שמספר המתים בטביעות גבוה יותר, אין סיבה להגיב בפאניקה לווירוס. מה שהם לא הבינו הוא שאם ראובן טובע בבריכה, זה לא משנה את הסיכויי...
... של שמעון לטבוע. אם אבל ראובן מת מקורונה, הסיכוי של שמעון למות מקורונה גדל. אנחנו לא בנויים להעריך סיכונים כאלה, ומחפשים ״הוכחות״ לסכנה שלהם לפני שנפעל, כשהצרה היא שכאשר נפעל יהיה מאוחר מדי (ע״ע פרופ׳ לס).
אם סיכונים אינם מופיעים בעבר, ומה שנדיר בסופו של דבר יקרה, אנחנו צריכים להתמקד לא בהערכת סיכונים, אלא ביכולת של מערכות להתמודד עם סיכונים אפשריים בעתיד. קל הרבה יותר לנתח מערכת קיימת ולשנות אותה, מלנסות ולהיערך לסיכון שאין לנו מושג מה יהיה אופיו או גודלו.
טאלב מחלק מערכות לשלוש קטגוריות לפי היכולת שלהן להתמודד עם אי-וודאות וברבורים שחורים: שבירות, קשיחות ואנטי-שבירות. אתם רוצים לעבור מהשביר לקשיח, ולהשיג אם אפשר מאפיינים אנטי-שבירים.
באסטרטגיה לאומית, אנחנו רוצים להיות כמה שפחות רגישים לאי-ודאות. אני שמח לומר שישראל עשתה בדיוק את ההפך - אנחנו תלויים בתוצאות הבחירות בארה״ב, ביציבות הפוליטית במצרים וירדן, ונראה שכעת גם ביציבות של סעודיה. קושנר ושות׳ מקדמים מבנה ביטחוני סובב ריאד, שהיא שבירה כמו זכוכית.
2021 עלולה להתגלות כשנה סיוטית לירושלים - עם ביידן בבית הלבן, נפילת א-סיסי ומהומות בסעודיה - ואם זה יקרה זה יוגדר כ״אירוע בלתי-צפוי״ שיכה בהלם את מערכת הביטחון וההנהגה. למה בהלם? כי בארץ עדיין מנסים להעריך סיכויים, במקום לחשוב על מערכות.
אבל בואו נתמקד יותר באישי: הפילוסופיה של טאלב יישומית גם לחיים האישיים וכמו כל הוגה ששווה לקרוא הוא חי אותה. טאלב ממליץ לצמצם עד כמה שאתם יכולים את החובות שלכם, להשיג מקור הכנסה מרכזי אחד יציב, יחד עם חשיפה חיובית לאי-ודאות.
מה זה אומר בפועל? שחפשו משרת פקידות ממשלתית, בעודכם כותבים ספרים. שימו את רוב תיק ההשקעות שלכם בנכסים בטוחים וחשפו אחוז ממנו למניות והשקעות בעלות סיכון ורווח גבוה. הקימו מועדון מנויים לתוכן שלכם, ביחד עם הרצאות ופרסום ספרים (😉).
טאלב הוא זה שעזר לי לקבל את ההחלטה לעזוב את הצבא וללכת בדרך חדשה, וזה יכול לעזור לכל מי שנמצא בצומת קבלת החלטות: ההבדל בין מצב אנטי-שביר למצב שביר הוא בשאלה מה אתם יודעים ביותר וודאות - את המצב הכי טוב (שביר), או את המצב הכי רע (אנטי-שביר).
בצבא אתה יודע בוודאות של 100% את המצב הכי טוב - דרגות תא״ל ולשכה בקריה. כעצמאי אתה יודע בוודאות של 100% את המצב הכי רע - העסק שלך לא מתרומם ואתה צריך לקבור את החלום. מפני שאני מאמין שבן-אדם צריך לקחת סיכונים כדי לצמוח, הלכתי עם העצמאי. פייר? לא מצטער, גם עם הקורונה.
***הראי״ה קוק***
התלבטתי מי יהיה האושפיזין האחרון לשרשור זה, ונראה לי נכון לסיים את השרשור שהתחיל עם ניטשה עם הוגה יהודי שחייב את החיים במלואם, הלא הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
התלבטתי מי יהיה האושפיזין האחרון לשרשור זה, ונראה לי נכון לסיים את השרשור שהתחיל עם ניטשה עם הוגה יהודי שחייב את החיים במלואם, הלא הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
קצת היכרות עם הראי״ה למי שלא מכיר: מדובר בהוגה המרכזי של הציונות הדתית, אך הוא מעניין מפני שמדובר באחד ההוגים הכי מקוריים במחשבה המודרנית של היהדות.
הראי״ה קוק הוא די מטעה בקטע הזה: השפה שלו היא לא פילוסופית, או אפילו הגותית קלאסית. התיאור הכי טוב לאיך שהראי״ה כותב היא ״עיטורים״: הוא מפתח כל משפט כיחידה רעיונית, משתמש בשפה כמעט קבלית (לעיתים קבלית ממש) כדי לעסוק בסוגיות של אמונה, לאומיות, הפיזי והמטא-פיזי.
מי שמצליח לצלוח את השפה מגלה הוגה חריף מאוד שמשתמש בדיאלקטיקה בשביל לפרק ולהרכיב מחדש את כל הרעיונות המתחרים בעם ישראל. הראי״ה מראה איך האתאיסט בקיבוץ והחרדי במאה שערים הם חלק ממהלך גדול יותר של האמונה הישראלית.
מילה על דיאלקטיקה, למי שלא מכיר: הכוונה בדיאלקטיקה פה, וכפי שהראי״ה קוק משתמש בה, היא הדיאלקטיקה ההגליאנית - הדרך בה ההיסטוריה מתקדמת, בה מערכות אמונה וידיעה מתקדמות משלב לשלב, היא ע״י תחרות בין כוחות מנוגדים שמשתלבים לבסוף לשיפורו של הקיים.
בראייה הדיאלקטית כוחות מנוגדים הם שני צדדים ממהלך יחיד, כשהעימות ביניהם נועד להביא לפתרון - סינתזה - שהוא שיפור הקיים. בשביל להבין אבל את המהלך הדיאלקטי חייבים לתפוס נקודת מבט גבוהה יותר על העימות - מה שבהכרח מחייב אתכם לבחון איפה אתם עומדים ולראות מה נקודות האמת בצד...
השני. אצל הרב קוק החילוניות היא חלק מתהליך ההתפתחות של אמונת ישראל, כשפריקת עול המצוות היא קריאת הדור לאמונה גבוהה יותר, אמונה גבוהה יותר שאינה מוגבלת רק לד׳ אמות של הלכה, אלא כוללת את כל חייו של האדם. החילוניות היא כפירה שבאה להביא לאמונה גבוהה יותר, משוכללת יותר.
אני ממליץ בשביל להכיר את משנתו של הראי״ה ואת דרך החשיבה הייחודית שלו לקרוא לדוגמה את ״למהלך האידיאות בישראל״, העוסק בסוגיה המורכבת כל-כך של האם היהדות היא דת או לאום או גם וגם ומה זה אומר: he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7…
מומלצים גם השיעורים של הרב אורי שרקי על מידת האמונה: ravsherki.org/index.php?opti…
כהערת אגב, היינריך היינה תמיד לגלג על הגישה הדיאלקטית של הגל עם הדוגמה הבאה: התזה היא השיכור, האנטי-תזה היא הבירה והסינתזה שוכבת מעולפת מתחת לשולחן בפאב.
אני חושב שלניטשאני קל יותר לקרוא ולהבין את הראי״ה קוק, בעיקר מפני שהגישה של ניטשה לחיים ושל הראי״ה הן דומות מאוד: ניטשה והראי״ה מחייבים את החיים, מעוניינים בפריחת החיים. ניטשה עושה זאת מפני שהוא כופר בכל דבר מטאפיזי ומאמין שהחיים הם אמת המידה היחידה של עצמם...
... הראי״ה עושה זאת מתוך תפיסה של החיים כחלק מהביטוי האלוקי במציאות. אם הכול הוא חלק מהאלוקים - אז הכול חייב להיכלל בתוך ההארה האלוקית. מעניין אגב שהרעיון הזה לא מופיע לראשונה אצל הרב קוק. המלבי״ם בפירושו לנ״ך כותב על הפסוק...
...״אֵין-קָדוֹשׁ כַּ-ה׳, כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ״ שהקדושה של ה׳ היא שהוא בו זמנית נבדל מן המציאות ומחייה את כל המציאות (לכן אנו גם סומכים את ברכת גבורות לקדושה בתפילת העמידה). אפשר עוד לחפור בנושא, אך זה כבר חורג מהשרשור. חג שמח!
• • •
Missing some Tweet in this thread? You can try to
force a refresh
