לאט לאט מתבהרת התמונה סביב הרצחה של דיאנה דדבייב, וזהו כמובן סיפור שאנחנו מכירות היטב: לאמיר רז היסטוריה של אלימות, גישה קלה מדי לנשק, סביבה מאפשרת שראתה וידעה, ואף מיהרה לעזרתו ברגע שאחרי. 
זה הזמן להזכיר שבימים שאחרי הרצח התקשורת הישראלית מיהרה למסגר את אותו כ״רגע של טירוף״.
בתוך כרונולוגיה של אהבה ורומנטיקה, רגע אחד לא צפוי. בלי סימנים מקדימים, מחוץ לתבנית ה״אופיינית״, בלי הקשר חברתי רחב.
בתוך כרונולוגיה של אהבה ורומנטיקה, רגע אחד לא צפוי. בלי סימנים מקדימים, מחוץ לתבנית ה״אופיינית״, בלי הקשר חברתי רחב.
זו הנטייה המיידית התקשורת העברית כשהנרצחת אינה נראית כ״בת השכן״, ישראלית ותיקה כפי שהפרופיל מכונה בחדרי העריכה. כזו שאינה אשה ערבייה או עולה חדשה.
זו הדרך להסיט את המראה של האלימות המגדרית במקום להתבונן בה.
אז רוצות לשבור שורות לרגע ולהזכיר כמה דברים:
זו הדרך להסיט את המראה של האלימות המגדרית במקום להתבונן בה.
אז רוצות לשבור שורות לרגע ולהזכיר כמה דברים:
1. ״רגע של טירוף״ זו אולי טקטיקת הגנה נהדרת לנאשם, אבל זו כמעט אף פעם לא המציאות. כפי שראינו פעם אחר פעם בעבר, לאט לאט צצות וצפות עוד עדויות וגילויים, שחושפים את המציאות האלימה שמאחורי התמונה האידילית שהרשתות החברתיות מציירות. אבל בשלב שהגילויים האלו מגיעים, האייטם כבר התקרר.
הסיפור כבר לא בכותרת הראשית, לא פותח מהדורות, והרושם הראשוני של ״רצח לא אופייני״ כבר הוטמע היטב אצל הציבור. אין צורך להמשיך לתת יד להנשמת הנרטיב השגוי הזה.
כך היה עם אלירן מלול וכך זה גם עם אמיר רז.
כך היה עם אלירן מלול וכך זה גם עם אמיר רז.
2. כפי שרבים מהדיווחים על הרצח הנוכחי הכריזו: ״לפי פרסומי המשטרה עד כה.... לא היו סימנים מקדימים״.
רוצות להזכיר שזו אותה המשטרה שביקשה צו איסור פרסום על שמו של החשוד, שוטר בעצמו. שתצטרך לענות על שאלות קשות אם יתברר שהיתה לו היסטוריה של תוקפנות. שייתכן ויש לה צורך לצופף שורות.
רוצות להזכיר שזו אותה המשטרה שביקשה צו איסור פרסום על שמו של החשוד, שוטר בעצמו. שתצטרך לענות על שאלות קשות אם יתברר שהיתה לו היסטוריה של תוקפנות. שייתכן ויש לה צורך לצופף שורות.
3. הניסיונות לקטלג רצח נשים תחת אחת משתי קטגוריות: ״צפוי״ ו״לא צפוי״, רק מבטיח את המשך העיוורון וההזנחה החברתית של הבעיה הזו. הקונספציה כי אלימות נגד נשים רווחת יותר ב״שולי החברה״, המקומות המוזנחים ומוחלשים יותר, היא שגויה. אלימות נגד נשים נמצאת בכל שכבות החברה.
גם אם רמת השקיפות שלה שונה. גם אם הביטויים שלה שונים. גם אם מדברות אותה פחות. נשים ״פריבילגיות״ יותר, הם בעלות יכולת גבוהה יותר לקום וללכת, לעזוב לפני אסון. על הנשים האלו לא תקראו בעיתון, מה שהופך במידת מה את האלימות הזו לשקופה ולא מדווחת, אבל היא קיימת.
רק לפני חודשיים למדנו שסגנית נשיא ארצות הברית בעצמה היתה קורבן לתקיפה. גם בפרוייקט #הייתי_שם של ״פוליטיקלי קוראת״ נחשפו נשים מכל קשת החברה, אלו ששרדו.
כדי להציל את הקורבן הבאה חייבות להשתחרר מהתפיסה השגויה שמדוברת בבעיה נקודתית של אחרות ולהבין שהבעיה היא לא במוצא, מעמד כלכלי, או השכלה של האשה, אלא בהזנחה, חוסר האכיפה, העדר מנגנוני השיקום והסיוע והסלחנות של המדינה.
4. כל אשה כזו שנרצחה זה בעקבות גבר שהיה יכול. יכול בגלל התלות הכלכלית, המשפטית, והחברתית של האשה בו, יכול בגלל זמינות הנשק, בגלל סביבה שאיפשרה, שעודדה, שהעלימה עין. יכול בגלל העדר ענישה ושיקום.
5. לבסוף, מזכירות שוב את כללי האצבע לסיקור עיתונאי של אלימות נגד נשים, שנכתבו בשיתוף של תא העיתונאיות ואיגוד מרכזי הסיוע, ומזמינות אתכן שוב לקרוא את התחקיר שלנו ״יהי זכרה כתבה״, שמנפץ את הקונספציות הנפוצות לגבי ״תבנית אופיינית״ באלימות נגד נשים.
politicallycorret.co.il/press-2/
politicallycorret.co.il/press-2/
• • •
Missing some Tweet in this thread? You can try to
force a refresh
