1. מיהו האיש בציור שהיום מציינים 282 שנים להולדתו? רובכם וודאי מזהים את השם: גריגורי אלכסנדרוביץ' פוטיומקין - אדם גבוה, מרשים, עיוור בעינו האחת, גנרל מבריק, מדינאי, שזכה לתארי אצולה על תרומתו העצומה לרוסיה. אבל בינינו, זה הרי החלק הפחות מעניין לא? מפני שלא מעט מפירסומו ההיסטורי 
2. בא לו בכלל מעצם היותו מאהבה של הצארינה יקתרינה הגדולה, שהיתה ידועה בחושניותה ובחיי אהבה ועינוגים סוערים. ב 1774, לאחר הצטיינותו במלחמה העות'מנית-רוסית, הוא צד את עיניה של הקיסרית, שמקדמת אותו בדרגה, מקרבת אותו אליה, על חשבון מאהבה הקודם גריגורי אורלוב (זאת החליפה מאהבים כמו
3. גרביים!). הוא הופך למאהבה, ולאחת הדמויות החזקות בקיסרות הרוסית במשך 17 השנים הבאות. הם מתענגים בחדר המיטות המפורסם של הצארינה והיא מרעיפה עליו טובות וכיבודים שונים - כסף, זהב, אחוזות, שטחים נרחבים, וצמיתים לשירותו. הוא הופך למושל הדרום, מקים את צי הים השחור של הקיסרות, ובאופן
4. מעניין למדי הפגין בתחומים רבים אחרים את רוח עידן הנאורות כשגילה סובלנות כלפי שונות דתית והגן על מיעוטים לאומיים. כגנרל-פלדמרשל, מפקד הצבא (רשמית משנת 1784), הדגיש תפיסה הומנית יותר של משמעת ודרש מהקצינים לדאוג לחייליהם ברוח אבהית.
5. כך כתבה לו הצארינה יקתרינה הגדולה בתחילת יחסיהם, כשהיא בת 45, מבוגרת ממנו ב 10 שנים: "אין גבר בעולם שישווה לך", "בובה יקרה שלי", "הטווס הזהוב שלי", אריה הג'ונגל שלי". וגם גסויות אינה חוסכת ממנו, מאוהבת עד מעל לראשה: "יש אישה בעולם שאוהבת אותך וראוייה למילה רכה ממך, רפה שכל
6. שכמותך, טטרי, קוזאק, כופר, מוסקבאי, מורבלה"(קללה המציינת קוצר רוח).״אין תא אחד בגופי שאינו מתוח לקראתך - הו!! כופר שלי!! אני מודה לך על מתנתך מאתמול. גרישה הקטן שלי. הזן אותי והרווה את צמאוני, אך לא ביין". "יקירי,אעשה מה שתורה לי,האם עלי לבוא אליך, או האם אתה בא אליי"?!
7. השניים הללו אפילו נישאים נישואים סודיים בסוף 1774. פוטיומקין הופך להרבה מעבר למאהב ומייעץ לה בשורת סוגיות מדיניות חשובות, ולעיתים היא מקבלת את דעתו. מעמדו מתעצם ומתחזק, ושני רק למעמד הקיסרית. הוא גם אחראי לאותם "כפרי פטיומקין" - כאשר עמדה הצארית לבקר בחצי האי קרים שבדרומה של
8. רוסיה בשנת 1787, דאג פוטיומקין שניהל מסע צבאי בקרים להקים לאורך הגדות השוממות של נהר דנייפר כפרי דמה: חזיתות-בניינים ומבנים חלולים כדי להרשים את הצארינה ונוסעיה בחשיבות כיבושיו, ובכך להגדיל את ערכו בעיניה. לכן הפך הביטוי כינוי נרדף לאחיזת עיניים, תפאורה בלבד, שנועדה ליצור רושם
9. בלי שיהיה מאחוריה תוכן, והשתרשה עמוקות בתרבות הרוסית. לעיתים תקפו אותו דיכאונות, ואז איבד עניין בכל. למרות שניחן בתכונות מרשימות, והיה ידען גדול, איש ספר,משורר, דיפלומט, כלכלן ובנאי, מצבי הרוח הללו מכריעים אותו. לעת זקנתה של הקיסרית דוכעת גם תאוות הבשרים בין השניים,
10. אלא שפוטיומקין הופך למעין מלאך שומר על הקיסרית. הוא אף ממונה על ידה להיות זה שימשיך לאתר ולבחון עבורה מאהבים פוטנציאלים. עשרות מאהבים היו לה, אך אף אחד לא עלה על פוטיומקין. יש שסברו אז שפוטיומקין ממש שולט בקיסרית,ומכוון את מהלכיה בהתאם לרצונו. באפריל 1791, לקראת סוף המלחמה
11. העות'מאנית-רוסית של 1787–1792, שבה ניצחה רוסיה בהנהגתו המזהירה, ממהר פוטיומקין לחזור במהירות לבירה סנט פטרבורג,כשנודע לו כי הקיסרית מצאה מאהב חדש - פלטון זובוב, וליבה נוטה אליו. בגופו מתפתחת קדחת מסוכנת. יקתרינה שולחת אותו לנהל את שיחות השלום עם העות'מאנים, ותוך כדי השיחות
12. מתדרדר מצבו במהירות. שינויי מצבי רוח תוקפים אותו, חומו עולה בתדירות גבוהה. הוא לא שעה לעצות רופאיו,שרצו לכפות עליו משמעת מזון ושגרה מועילה ובריאה, ומשלם את המחיר. בתחילת אוקטובר 1791 הוא נוטש את שיחות השלום. הוא כותב לקיסרית: "אמא קטנה, שליטה רבת חסד. איני יכול עוד לסבול יותר
13. את ייסוריי הסוערים בקרבי. האפשרות היחידה שנותרה לי היא עזיבת העיר הזאת. איני יודע מה יהיה בסופי. נתינך הנאמן ביותר והמכיר תודה ביותר. פטיומקין. ישועתי היחידה היא ביציאה מכאן".לקראת חצי הדרך הוא מורה לעצור את המרכבה, יוצא,כורע תחת עץ, ישוב על שטיח, ונופח את נשמתו, בגיל 52.
14. הקיסרית יקתרינה הגדולה מקבלת את הידיעה משליח עוטה שחורים, מתעלפת, פורצת ביבבות ואינה רוצה לראות איש. מאהבה, בעלה, ידידה, יועצה האישי, איש סודה, שר בממשלתה ומצביא צבאה - איננו עוד. הוא הגדיל בשליש את שטחי מולדתו,עיבד שטחי בר לשטחים בעלי ערך רב, בנה ערים ונמלים, בנה ספינות
15. וניצח בקרבות. היא כותבת: "מכה איומה ואנושה היכתה שוב בראשי. תלמידי, רעי, וכמעט האליל שלי, הנסיך פטיומקין, מת לאחר כחודש ימים של מחלה במולדובה. אין לך מושג איזו עצבות נסוכה עליי. בעל הלב הנהדר צירף תבונה נדירה לרוחב דעת בלתי רגיל. חזונו תמיד גדול ונשגב. הוא היה מאוד אנושי,
16. מלא ידיעות, נעים הליכות באופן מיוחד, ורעיונותיו חדשניים". היא כותבת כך עוד ועוד, מבכה את אסונה. היא עצמה מתה חמש שנים מאוחר יותר, מוכת יגון ועצב. חיה אחרי לכתו לא התקרבו לאלה שהיו לה לפני כן. זהו סיפורו של גריגורי אלכסנדרוביץ' פוטיומקין. ס ו ף
• • •
Missing some Tweet in this thread? You can try to
force a refresh
