Thread by @GadiTaub1

האנטומיה של #השקר (6) - איזו דיקטטורה בראש שלכם?

וגם: למה אני חושב שצריך לדבר על התפקיד של פרופסורים למשפטים בהונאת הציבור, וליבוי ההיסטריה. הניסיון לצייר את הביקורת שלי כאישית הוא מופרך, ותפקידו להסיח את הדעת מהטיעונים. >>

אז הנה הטיעונים. את השמות – רוזנאי, נבות, קרמניצר – אפשר להחליף. כי יש גם אחרים. זה חל גם עליהם.
אנשים אשכרה שיכנעו את עצמם – אני לא צוחק – שהרפורמה שעד אתמול היו תומכים בה או בדומה לה, לפיד וסער, היא ראשית בדיקטטורה והפשיזם.

קשה לתאר כמה הדבר הזה מופרך (ומיד אחזור לאופן שבו מנמקים זאת). כל אדם סביר עם השכלה בסיסית במדעי המדינה, שהיה רואה את הרפורמה הזאת כפי שהיא, בלי שיגלו לו באיזו מדינה מדובר, היה חושב שזו עוד דמוקרטיה פרלמנטארית, רגילה למדי.

כל אדם כזה שהיה מביט בשיטה הנהוגה עכשיו בישראל, לפני הרפורמה, בלי שהיו מגלים לו באיזו מדינה מדובר, היה יודע בקלות שה #בגצוקרטיה המטורללת של ישראל איננה דמוקרטיה, והשמצב שבו מיעוט קטן ותקיף כופה את דעתו בטענות בעלות צליל משפטי מכס העליון, בלי אף הגדרה סבירה של גבולות סמכותה של…

…הרשות השופטת, הוא סוג של עריצות, כהגדרתה הפורמלית בלקסיקונים למדעי המדינה.
איך הגיעה הטרללת למחוזות כאלה דימיוניים, ולמה נדמה למפעילי האזעקות שיש ממש בהיסטריה שלהם? ובכן, זה לא קרה לנו במקרה. יש שיטה ויש כוונת מכוון.

וצריך לומר: קשה שלא להתפעל מהמכונה המשומנת שהביאה עשירית, אולי אפילו חמישית, מהציבור הישראלי לפסיכוזה הקולקטיבית הזאת שמהבהבים בה חרדה ושינאה בשיעורים שווים. הגענו לשם על בסיס הונאה שאת התוכן שלה אפשר, אפילו לא כל כך קשה, לפענך.

צריך רק להניח שיש בדרך מי שמוכנים לשקר במצח נחושה, ולגייס לצורך כך קרדיט מקצועי כבד – אצל חלקם קרדיט אקדמי, אצל אחרים קרדיט עיתונאי.

על הצד הסוציולוגי של ההונאה, מקורות התקציב, משרדי הפרסום, המבנה האירגוני, ההסעות, הסינכרון המופתי בין ה"עיתונות" לבין אירגוני החברה האזרחית ומטה המאבק, על כל אלה יש לי מעט מה להגיד.

אבל על צד אחד של כל זה יש לי בהחלט מה לומר, כי עקבתי אחרי הדברים מקרוב, יומיום, במדיה החברתית והמסורתית.

הצד הזה הוא ההיררכיה הרעיונית שיש לה, עד כמה שאני יכול לראות, שלוש שכבות: יוצרי המניפולציה, מפיצי הנרטיב, ועדת המאמינים – תמימים ועצובים בחלקם, שטופי שינאה יוקדת, בלפוריסטית, בחלקם האחר, ולעיתים מיטלטלים, אין אונים, באקטזה קולקטיבית בין תמימות לשינאה.

הקורבנות של הפסיכוזה הקיבוצית הזאת הם השכל הישר, ועצם האפשרות לקיים דיון רציונאלי, עם מילים שמשמעותן לה התמוססה, או גרוע מזה התהפכה כמו גרב פנים חוצה, במסדרים בעלי אסטטיקה פשיסטית, שם צועקים בקצב, בחיתוך צבאי ובהקשב מתוח "ד-מוק-ר-טיה! ד-מוק-ר-טיה!"

כשעוצרים לחשוב רגע על גודל ההונאה, מבינים את תעוזתה: אנשים בעלי מקצוע, שיודעים שהם מוליכים את הציבור שולל, משתמשים ביוקרתם המקצועית, כדי להפיץ מה שלא יכול להיות שהם אינם מבינים שהוא שקר: התגייסות המונית להצלת שילטון המיעוט האוליגרכי מפני הדמוקרטיה, תחת הדגל ההפוך: הצלת הדמוקרטיה.

בדימיונם של רבים הנרטיב הוא פשוט וקליט: הציבור הנאור בעיני עצמו, מתגייס כדי למנוע את הסרת כל החסמים מדרכה של קואליציה דתית, גזענית וחשוכה, שתרמוס בדי 9 את מערכות הבקרה ששמרו על הדמוקרטיה הליברלית בישראל. קמה קליט, ככה מפחיד.

כמעט הייתי אומר, שרשרת טענות מצלצלות שהיא המקבילה הרעיונית של שיר בחרוזים. או אם תרצו, שרשרת חרוזי רעל.
מאחר שמדובר יותר במנגינה מבטיעון, החוט שעליו ומשחלים החרוזים חשוף להפרכה בטיעונים.

ומדהים לראות איך האנשים ששליחותם המקצועית היתה אמורה להיות בהבהרה, השאילו אותה, במסירות גדולה למען הטישטוש. הם הכינו ערכות טיעונים מדומים כנגד כל מה שיכול לפרום את צעיפי האשליה. כל אלה – אבל בישראל אין חוקה! לנו אין פרלמנט של שני בתים! אצלנו הממשלה והכנסת הם ראשות אחת!

– מנסים להצדיק את שאינו ניתן להצדקה. צורת שלטון מופרכת, בלתי דמוקרטית, שאין בשום מדינה מתוקנת בעולם: מצב שבו הריבונות עצמה, כלומר זכות ההכרעה האחרונה בכל עניין, מסורה בידי 15 איש שרובם מייצגים את עמדתה של מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה.

נוסף לזה חבר שם מביא חבר, כך שמועדון הריבונות הסגור אטום בפועל באמצעות הוועדה למינוי שופטים, לכניסה של דעות זרות ל"משפחה" כפי שקרא אהרן ברק לבית המשפט העליון. הנה ציוץ של יונתן יעקובוביץ' שזיקק את גודל האבסורד בחמישים מילים:
"לא יודע מה יש בקנדה, דנמרק או צרפת.

אני כן יודע בוודאות שאין אף מדינה שבה בית המשפט ממציא את החוקה, קובע שאיננו כפוף לחוקה שהמציא, ממנה שופטים, יוזם בעצמו מדיניות ע"י ביטול זכות העמידה, שולט על הרשות המבצעת ע"י שליטה בקידום היועמ"ש לשפיטה ועוד. אין. ואף מתנגד לרפורמה לא צייץ".

זה הדבר המופרך, המופרע, האנטי דמוקרטי שמגינים עליו בשם הדמוקרטיה – מכל הדברים בעולם.

האבסורד היה בולט לכל עין, לולא תמכו אתו יומיום פרופסורים מסוגו של יניב רוזנאי, שהקדיש את הקריירה שלו עד כה לרעיון שצריך לתת לשופטים עוד יותר כוח ממה שיש להם היום, כלומר סמכות ביקורת שיפוטית על החוקה עצמה או מה שיש לנו במקומה.

יהיה לנו בית משפט, אם נקשיב לרוזנאי, שהוא מקור הסמכות העצמאי של עצמו. זו ההגדרה התמציתית של עריצות. רוזנאי, פרופ' מרדכי קרמניצר, פרופ' סוזי נבות ורבים אחרים השותפים למפעלם, מנפקים את בסיס נרטיב ההונאה. יש לו מבנה והוא לא מסובך.

הוא רומס את רעיון הפרדת הרשויות, יחד עם היסוד שעליו עומדת הדמוקרטיה – ממשל בהסכמת הנמשלים – לטובת משהו הרבה יותר פשוט מתורתו היומרנית של אהרן ברק: תיאור מטעה של בית המשפט, לא כרשות שלטונית אלא כבלם.

נזכיר: בגרסה הקלאסית של הפרדת הרשויות, זו של מונטסקיה, לא של ג'ון לוק, השלטון מתחלק בין שלוש פונקציות: חקיקה, ביצוע ושיפוט.

כל אחת מהן ניתנת לרשות – המחוקקת, המבצעת, והשופטת – והן קשורות זו בזו בשורה של בלמים ואיזונים שנועדו למנוע ריכוז של כוח בידי מי מהן, שיאפשר לה להכפיף למרותה את האחרות. אם זוכרים את זה, מבינים שהאמפריאליזם השיפוטי של בג"צ הוא רמיסה גמורה של עקרונותיו הפרדת הרשויות של מונטסקיה.

מה עושים מהנדסי תודעתנו כדי להסית את תשומת הלב מן העובדה הבסיסית הזאת? מתאריך את בית המשפט לא כרשות אלא רק כבלם.

ואז אפשר להפליג בתיאורים על כך שצריך לבלום את ההתפרעות האפשרית של הרשויות הנבחרות, לא על ידי ביקורתם של הבוחרים, חלילה, אלא על ידי קיומו של בלם חיצוני, ואם בית המשפט הוא רק בלם, אז קל להגיע למסקנה השגויה שכמה שהבלם יותר חזק, ככה יותר טוב.

מה רע בבלמים חזקים, למקרה שתהיה, חלילה, ירידה תלולה?
אבל בית המשפט אינו רק בלם אלא גם רשות, ורשות שאין מולה במקרה הישראלי שום בלם. והיא מרכזת כוח שילטוני, שהלך והתעצם עד שהביא למצב שבו שתי הרשויות האחרות כפופות לה, ובכוחה להתערב בכל פעולה שלטונית – מחקיקה ועד הסכם בינלאומי.

זה מצב בלתי נסבל, מה עוד שלרשות הזאת, שאנשיה ממונים לכל החיים, יש וטו על מינוי חבריהם שיצר מצב שבו במקום שהם ייצגו, כמו ברפורמה, את הדעות הדומיננטיות בפרלמנט, הן מייצגות את דעת המיעוט שבבחירות האחרונות לא עבר את אחוז החסימה. או לפחות זו, ככל הנראה, הדעה הדומיננטית שם.

בחסות הנרטיב המטעה הזה, שבו בית המשפט הוא רק בלם, מגיעות כל תת הטענות האחרות, והם מגיעות כטוקינג פוינטס – תשובות מוכנות מראש ארוזות בצורה דמויית טיעון – כנגד השגותיהם של אוהדי הרפורמה. למשל טענתנו שהמצב הנוכחי הוא עריצות המיעוט.

השמעתי את הטענה הזאת בלי סוף בטוויטר ופייסבוק, אז אני כבר מכיר את הנוהל. אלה התשובות:
א.בישראל אין חוקה אז צריך בית משפט חזק. (אבל בהעדר חוקה אין לפסילת חוקים קריטריונים מוסכמים. מה עוד שבית המשפט הכריז עוד ב 1995 שיש לישראל חוקה).

ב.בישראל הממשלה שולטת בפרלמנט ולכן בעצם בלי בית משפט בלתי תלוי (ברשויות האחרות) נישאר רק עם רשות אחת. (אבל הממשלה לא שולטת בכנסת, כפי שברור מן העובדה שהיא יכולה להפיל אותה. זה שעכשיו יש קואליציה לא אומר שתישאר קואליציה.

אם למשל החרדים ידרשו דברים שהליכוד לא יכול להסכים איתם תהיה לו אפשרות להחליף את הקואליציה, ותהיה לקואליציה, כמו תמיד, אפשרות להפיל את הממשלה. בדמוקרטיה פרלמנטרית הבלמים והאיזונים הם אחרים. בישראל סיעה בכנסת לפעמים חבר כנסת אחד – הלו עידית סילמן, שומעת? – יכולים להפיל ממשלות).

ג.אבל אצלנו אין בית מחוקקים המורכב משני בתים. הבית השני הוא בלם. (הוא בלם לפעמים. אבל זה רק עוד סוג של פיצול בתוך הרשות המחוקקת. הבעיה של הרשות המחוקקת שלנו עם שיטת הבחירות העקומה היא שהיא יותר מידי מפוצלת, לא פחות מידי, והבלמים החשובים פה, כמו באנגליה נמצאים בין סיעות הבית.

גם שם ממשלות נופלות כשקואליציה בהאוס אוף קומונז מתפרקת, לא כשבית הלורדים נוקט עמדה).
ד.אי אפשר לעשות צ'רי פיקינג. אם אתם רוצים בית משפט כמו באנגליה אז צריך לקחת את כל השיטה האנגלית (ראו מעלה, בית בי-קמרלי וכו'). (לא צריך לקחת שיטות שלמות כי בכל מדינה השיטה היא שונה.

ובשום שיטה, ובשום מקרה, אין הצדקה לסידור המשונה של ישראל שבו עריצות המיעוט נחשבת לתרופה היעילה לעריצות הרוב. כי אם כבר עריצות, וזה לא כדאי בכל מקרה, אז הרוב עדיף בהרבה כי 1. כי הרוב הוא קרוב טוב יותר להפשטה שנקראת רצון הכלל. 2. כי הרוב אם הוא בפרלמנט נתון לבחירות).

ה.הרפורמה תהרוס את הכלכלה. (מה שמזיק כרגע לכלכלה הוא המחאה, והמוחים. וזה במיוחד מרגיז כי זה לא בטעות.

לאורך זמן הרפורמה תחזיר את הוודאות למערכת המשפט הישראלית – ובמיוחד אם יהיו לה חלקים נוספים כגון הגבלת זכות העמידה, ומיגור תורת הפרשנות הפוסטמודרנית שהפכה את בתי המשפט הישראלים לקזינו. זה מועיל לעסקים. וודאות משפטית היא ממש תנאי לשגשוג כלכלי, ומצבנו בתחום הזה רעוע ומטה.

ובכל מקרה, טעון שיפור דחוף).
ו.כל הרפורמה נועדה לשחרר אדם אחד מצרותיו המשפטיות. (זה הטיעון הבזוי ביותר. אין לו שחר, מפני שהרפורמה לא תשחרר את נתניהו ממשפטו, היא כנראה רק תקשה עליו שם.

היא בעצם נכפתה עליו, ואני לא יודע כמה היא לרוחו, אבל יאמר לזכותו שהוא הבין שהציבור שלו רוצה בה באופן גורף ושאם יעמוד בדרכה הגל הגדול הזה יטביע אותו. אז הוא העדיף, בצדק, להצטרף אליו).
ז.ועכשיו לטענת הטענות: הדיקטטורה של הרוב.

יהיו ממשלה של הרוב, קואליציה של הרוב תשלוט בפרלמנט, ועכשיו גם השופטים יהיו שופטים של הרוב. (לא נכון. שופטים לא ממונים בבת אחת, ולכן הם יתמנו לאט לאט על ידי קואליציות מתחלפות. ייקח עוד עשור וחצי עד שהמשקל של שופטי השמאל לא יהיה מכריע, שלא לומר דומיננטי, בבית המשפט.

עד אז יהיו כל מיני קואליציות. כדאי לשמאל לחשוב איך הוא משכנע בוחרים, לא רק איך הוא לועג להם או קושר את ידיהם, כי אז הוא יהיה בממשלה ויוכל למנות שופטים). והכי חשוב: הרעיון שאם יש רוב לא דמוקרטי בית המשפט יכפה דמוקרטיה הוא שטות שאין לה שום כיסוי.

דמוקרטיה יכולה להתקיים רק בקרב ציבור שוחר דמוקרטיה. רוב לא דמוקרטי ימצא דרך, כך או אחרת, לחסל אותה. "אם החירות מתה בלבבות", כתב השופט האמריקאי לרנד הנד, "אין שום בית משפט חוקתי שיוכל להציל אותה".

אז את הטוקינג פוינטס האלה יורה לך כל צייצן חובב ש"יודע שהקואליציה הזאת תחסל את הדמוקרטיה" דבר שלא קרה ואין שום סיכוי שיקרה. אבל היכולת לגרום לרבים כל כך להאמין בשטות שהמציאו מעטים כל כך, תלויה בשכוות המתווכים שהיא במובן מסויים מסתורית.

היא מאוכלסת בעיתונאים ששואבים את הסמכות מאנשים כמו פרופ' רוזנאי, אבל מקרינים אותה בבריטון בוטח כלפי מטה אל צופיהם, מאזינהם, קוראיהם ועקוביהם. ואלה הם האנשים שנותנים להבלים הגמורים שכל אדם עם ידע בסיסי במדעי המדינה היה יודע להפריך אותם, את החזות של – כיבכול – אמיתות מובנות מאליהן.

אז לעיתונאים (הבכירים) יש תפקיד מכריע. ולכן אני אומר שוב ושוב, שה-בעיה, בה-הידיעה היא העיתונות, שכפי שיריב לוין אמר פשוט מעלה בתפקידה.

חלק גדול ממנה עושה זאת במודע, בחסות התחושה שחייבים להציל את ישראל מנתניהו, גם אם כבר לא ברור להם מה בדיוק הסכנה הטמונה בנתניהו, וכאן הם נוטים לגמגם גמגומים שונים ומשונים – מסית (אמר חמוצים, לא פחות) דיקטטור (מה?

הוא נבחר בפריימריז במפלגתו וניצח בבחירות הכלליות) הוא מושחת (אנשים לא עוקבים אחרי המשפט אלא רק דרך אולפני ההבל ועיתוני התעמולה, אז אין להם מושג שהתיקים – או לכל הפחות 1000 ו 4000 הותירו בעיקר אבק – תורו של 2000 עוד יבוא), או הכי חשוב שהוא מוביל אותנו למדינה דו לאומית (כאילו…

…שהסיבה להעדר הסכם היא הימין הישראלי, לא הסרבנות הפלסטינית).
אז הנה אנחנו כאן, אחרי שהכוחות הגדולים שהניעו את הפגנות בלפור, לבשו ופשטו צורה, והם עכשיו מסע הצלב הנואש להצלת האוליגרכיה מפני הדמוקרטיה, מחופש למאבק על הדמוקרטיה. זוכרים שהפשיזם כבר הגיע פעם אחת עם חוק הלאום? לא?

ובכן. זה כי הוא לא הגיע. אז כשתגמר ההיסטריה, גם הרפורמה תתגלה כחלשה מאד בתחום הבאת הפשיזם. אל תיקחו את כל זה ללב. שתו מים בקיץ, וליבשו סוודר בחורף. הכל יהיה בסדר.