התופעה הבולטת לעין [!] היא מספר של אנשים שראייתם אבדה או נפגמה. מגיע הדבר לידי כך שבלכתי בחוצות קהיר פגשתי לעתים קרובות על כל מאה איש עשרים עיוורים, עשרה שתומי עין, ועוד עשרים שעיניהם אדומות, דולפות או מוכתמות. כמעט הכל חובשים תחבושות.
לא פחות מכך השתוממתי למראה קור-הרוח או האדישות שבה הם משלימים עם צרה צרורה שכזאת: 'כך נגזר' אומר המוסלמי, 'שבח לאל! זה רצון האלוהים' אומר הנוצרי 'ברוך הוא וברוך שמו!'
לא נוכל לבטא בשום פנים את שלל ההרגשות שהפירמידות מעירות בנו. גובהן האדיר, תלילות שיפוען, מִשטחן המופלא, מוצקותן האדירה, התקופות הקדומות שהן מעלות בזכרוננו, זֵכר כל העמל שהושקע בהן, המחשבה שסלעי ענק אלה הם מעשה ידי אדם הזוחל למרגלותיהן כה קטן וחלוש -
כל אלה נוסכים על הלב והשכל [רגשי השתוממות, אימה, ענווה, התפעלות ויראת כבוד. אך לאחר ההתלהבות יבואו רגשות אחרים. כל כמה שהוֹכחה רוֹממה כל כך לכוחו של האדם מביאה אותנו לידי התעלות נפש, הרי כשאנו נותנים דעתנו על המטרה אשר לה נועדו המפעלים המדהימים האלה לא נוכל להתבונן בהם אלא בצער.
ידאב הלב על כי לשם בנייתו של קבר שאין מועיל בו צריכים היו לאַמלל אומה שלמה למשך עשרים שנה. מתאנחים אנו על המעשים הרבים מספור של עוול ודיכוי שוודאי היו כרוכים ביגיעות מתישות אלו, בהעברתה של שִפעת אבנים עצומה שכזאת, בסיתותה ובגיבובה.
בנקל אני למדים שבארץ כזו הכל הולם את מתכונת משטר זה.
במקום שאין עובד האדמה נהנה מפרי עמלו הוא עובד רק בעל כרחו, והחקלאות נמקה;
במקום שבו אין ביטחון לרכוש לא תיתכן חריצות כפיים שתיצרהו, והאומניות נשארות בחיתוליהן;
במקום שאין תכלית לחכמה לא ינקפו הבריות אצבע לקנותה, ויישארו בבערותם
כך המצב במצרים... הכל שב אל הממשלה, שממנה יש לחזור ולקנות הכל. האיכרים הם שכירי יום, שאין מותירים להם אלא מה שמספיק בדוחק לצורכי החיים. האורז והתבואה שהם קוצרים עוברים אל שולחן אדוניהם, ואין משיירים להם אלא דוּרה, שממנה הם אופים לחם בלי שׂאור, שאין לו טעם כשהוא קר.
הלחם הזה, הנאפה באש המוסקת בגלליהם המיובשים של תואים ופרות, הוא מזונם היחיד כל ימות השנה. עם מים ובצלים יאכלוהו. מאושרים הם בעיניהם אם יצליחו לפעמים לקנות מעט דבש וגבינה, חלב חמוץ ותמרים. בשר ושומן, שאליהם הם מתאווים תאוות נפש, מופיעים רק בחגים הגדולים, ורק על שולחן האמידים שבהם.
הנני רואה לנכון להכניס את מכתבי למיודעי מ-ר [מרוסית, דינה מרקון]:
חביבי! עליי לסייג ולומר שנעים לי יותר לכתוב בשפתנו היהודית, אך איני עושה כן מפני שאיני רוצה שכל אדם הנקרה בדרכי יוכל לקרוא את הדברים.
אני מודה לך על הגלויה, ושמח שאתה בקו הבריאות.
לעיתים קרובות, בכל פעם שמזדמן לי, אני מתעניין בשלומך ובמעשיך. פגשתי כאן, בזכרון, את לוּלי הצעיר, המשמש כנראה מזכירו של מר אהרונסון, וקיבלתי דרישת שלום ממך ומאחיותיו.
ברצוני להסביר לך כאן בנוגע אליי ולמכתב ההוא, אף שהנחתי קודם שאין לך צורך בהסברים, שהרי אתה מבין בעצמך:
על פי סימנים רבים, היה עשוי הדבר להיות נהיר וברור לאדם שחונן בראייה חדה . מובן שאי-ההבנה הזאת אינה אסון גדול. מהנץ נעוריי טיפחתי אידיאל, ולפיו חיי הנישואים - בתחילתם לפחות - צריכים להתבסס על דחף האהבה. גם כעת איני מוותר עליו, בעיקרון.
לפנות ערב. בחוץ שורר שקט. מטר דק ועז מוסיף להינתך על פני האדמה ולנקר בה. האדמה שרועה תחתיה, מנוקרת ומדוקרת באלפי נקבים וחורים ובורות. הגשם חלחל בשדות הפרועים, מצנן את קני התותחים. חשרות עבים שחורות החלו לרדת מכל העברים אל השדות. מרחוק נשמעות קריאות בגרמנית וצעקות של איכרים.
כמה חיילים רצו לעברנו, מלווים בנערים כפריים שדליים גדולים בידיהם. מורווא נבחה וביקשה להינתק מהשרשרת. הסתגרנו. הצעקות קרבו. הנה הם כבר בחצר שלנו. חייל אחד צעק בפראות. צעדים כבדים נשמעים, כצעדי פרות, וקולות צפופים. תערובת פקודות בגרמנית ותחנוני איכרים. צריחת החייל גברה ופראותה עלתה
פתאום נפרצו דלתות האסם שלנו לרווחה. כמה גרמנים צווחו קללות פנימה ויצאו. הם הותירו את דלתות האסם פתוחות, והקולות המשיכו לבקוע מבעד לקירות האילמים. נדמה היה שהחייל צועק ללא הרף 'יודה! יודה!'
...
שובה ישב עימנו זמן רב בחשיכה ונאנח: או, וא, וא, מדוע לא הלכתם אתמול-שלשום אל האדומים?
בהוראת אשור, סין שַמַש, אדד, בֵּל, נבו, אשתר של נינוה, מלכת כַּדְמֻרי, אשתר של ארבל, נִנֻרתה, נרגל, נֻסְכּו, גייסתי את כל צבאותי והם הישרו בדרך נגד אביתע בן תֵארי.
הם עברו בשלום את הפרת והחידקל, שהיו בשיטפון מלא.
הם עלו על דרך רחוקה, טיפסו על הרים גבוהים, חלפו ביערות בצל כבד, עברו בשלום דרך עצים גדולים, קוצים וחוחים, בדרך מלאה בדרדרים, במדבר, מקום צמא מצמק, אשר עוף השמים אינו מתעופף שם ואתונות בר וצבאים אינם רועים בתוכו. מאה שעות כפולות מנינוה, העיר האהובה של אשתר, אשת אֶנְלִל.
בחודש אב, חודש כוכב 'הקשת', הבת הגיבורה של האל סין, ערב סעודת מלך האלים מרדך, יצאתי מדמשק דרך שש שעות כפולות. הלכתי כל הלילה לכיוון חֻלחֻלִתִּי. בהר חֻקֻרֻנה, הר קשה, הגעתי אל איחוד השבטים של אביתע בן תארי והקדרים. הנחלתי להם מפלה ושללתי שלל.
את המלכים האלה, שחרשו רע נגד צבאות אשור, הביאו חחים לפנַי אל נינוה. מתוכם ריחמתי על נְכֹה וחננתי אותו. הטלתי עליו שבועת אמונים חמורה יותר מהקודמת. הלבשתי אותו בבגד צבעוני, ענדתי עליו שלשלת זהב כסמל למלכותו, טבעות זהב שמתי על ידיו, ונתתי לו פגיון ברזל בחגורותו שעליו רשמתי את שמי.
(אשורבניפל, המסע למצרים 667 לפנה"ס)
השוו לחנינת מנשה בדה"ב לג: "ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחחים ויאסרהו בנחשתים ויוליכהו בבלה. וכהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד מלפני אלהי אבתיו ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלם למלכותו"
במסעי הראשון הלכתי אל ארץ מַכַּן ומֶלֻחה (אשורבנפל, שם)
מַכַּן ומֶלֻחה - מונחים גיאוגרפיים המציינים את קצות תבל, סטייל 'מהודו ועד כוש'.
בכתובות שומריות ואכדיות מהאלף השלישי לפנה"ס הכוונה כנראה למזרח-ערב וכוש, בספרות האלף הראשון לפנה"ס אלו מצרים וכוש הרחוקות.