Thread by @kereneubach

ביום שלישי, סמוך ל11 בלילה הובא למנוחות נועם בבית העלמין בראש העין. תיכף אספר את הסיפור של נועם, אבל אני רוצה שתראו את הסרטון הזה לפני כן. זה נועם עם אחותו הגיבורה ענבר - שנאבקה על השחרור שלו משער מנשה - עושים סתלבט. ככה אני רוצה לזכור אותו. שמח, מחויך."נסיך" כמו שאומרת ענבר

את נועם הכרנו לראשונה דרך עורכת הדין אדמית רוזנצוויט, המלאך השומר של ה"נועמים" של העולם הזה. ויש כל כך הרבה "נועמים". היא סיפרה לנו את מה שהיה מבחינתנו בלתי נתפס בהתחלה: יש במדינת ישראל, בבית החולים הפסיכיאטרי הגדול במדינה מחלקה שבה מאושפזים בין עשרה לארבע עשר איש בבידוד מתמשך.

לא חדר בידוד מרופד שאליו נשלחים לשעתיים כדי להירגע (למרות שגם על היעילות של זה יש חילוקי דעות) אלא בידוד מתמשך, שהוא המצב הקבוע של החיים שלך. יום אחרי יום אחרי יום. שנה אחרי שנה אחרי שנה. יש שם אנשים, כך סיפרה לנו אדמית, שמוחזקים כך, כבר מעל לעשר שנים.

הם לא פושעים. אבל הם בבית הכלא הכי נורא שניתן להעלות על הדעת. רובם המוחלט עם אוטיזם או עיכוב התפתחותי, אחד מהם נפגע בגיל 13 באונה הקדמית במוח מנפילה, אחד הלום קרב קשה. הם הגיעו לשם בדרך כלל אחרי שבמקומות אחרים לא הצליחו לטפל בהם, ושם הם פגשו את "הטיפול" של שער מנשה: הבידוד הנצחי.

הם מוחזקים בחדר צר, ללא חלונות, עם מיטת ברזל שממוסמרת לרצפה. לפעמים בלי שירותים ובלי מים זורמים. עם דלת כפולה כך שבכל פעם שאתה צריך לשירותים או רוצה לשתות או להתקלח, אתה צריך לזעוק אל הצוות כדי שיוציאו אותך. הטיפול היחיד שהם מקבלים הוא טיפול תרופתי. >>

כמויות עצומות של כדורים וזריקות שניתנות להם מדי יום. הטענה העיקרית של שער מנשה היא שמדובר ב"אנשים האלימים היותר במערכת הפסיכיאטרית" וזו הדרך היחידה לטפל בהם. הדרך הזו גם כוללת קשירות. אבל האם באמת הם ה"אנשים האלימים ביותר במערכת הפסיכיאטרית"? או שפשוט אף אחד לא התאמץ להציל אותם?

גם נועם היה על הספקטרום האוטיסטי ועם עיכוב התפתחותי משמעותי ביותר. "נועם הוא כמו ילד בין ארבע, הוא תמיד יישאר ילד בן ארבע, אבל גם ילד בן ארבע יודע לשמוח ולהנות וילד בן ארבע סובל סבל שלא ניתן בכלל לשער אותו כשמחזיקים אותו במקום כזה". >>

זה אחד המשפטים הראשונים שאמרה לי ענבר, אחותו של נועם, כשדיברנו איתה בתוכנית בפעם הראשונה. לנועם היה מזל. היתה לו אמא שנלחמה עליו כל השנים ואחרי שהיא נפטרה, לפני ארבע שנים, היתה לו ענבר – אחותו המופלאה שלא היתה מוכנה לוותר עליו לרגע. >>

יחד עם עו"ד רוזנצוויט ועם ענבר ועם @ranreznik שהיה ונשאר חלק בלתי נפרד מהמאבק הזה ועם @diklaaharon , סיפרנו אצלנו ב #סדריום, את הסיפור של נועם ודרשנו להוציא אותו מהבידוד האכזרי ולהעביר אותו למקום שמתאים לצרכים שלו. זה היה אחד המאבקים הממושכים שניהלנו בתוכנית >>

זה היה מאבק בשביל נועם, אבל גם מאבק עקרוני: פרקטיקת הבידודים בשער מנשה חייבת לעבור מן העולם. לא יתכן שזה סוג הטיפול שהמערכת הפסיכיאטרית נותנת למטופלים שלה ולא משנה כמה הם מורכבים. והאמת היא שהם לא באמת כאלו מורכבים. >>

כי כמו שאמרה ענבר: "אדם רגיל היה יוצא מדעתו אחרי זמן קצר בבידוד, אז בן אוטיסט? הם טוענים שהוא אלים? הוא נהיה אלים מזה שמתעללים בו שם, קושרים אותו, נותנים לו להרקב שם, בלי מגע יד אדם, בלי חמלה, בלי לראות שמיים. איך אפשר לא להשתגע? אפילו לאסירים בצינוק נותנים סיבוב יומי בחצר."

בשער מנשה לא רצו לתת לנועם ללכת. במשרד הבריאות ובמשרד הרווחה טענו שאין מקום שמתאים לצרכים של נועם. זה לקח הרבה זמן והרבה זמן אויר. פעם אחר פעם ראיינו את ענבר ואת עו"ד רוזנצוויט, למאבק הצטרפו @YaelCohenParan ו@Ayeletnnv >>

המדהימות.
ובסוף זה קרה. נמצא לנועם מקום במעון רמת טבריה.
ואתם יודעים מה קרה שם? נועם לא נקשר מעולם. כי לא קושרים שם. כי סוף סוף התייחסו אליו כאל בן אדם. כשהוא נלחץ או צעק לא חשבו שהוא אלים. הבינו שהוא מפחד. ונתנו לו את האהבה והחום והאנושיות שהוא היה זקוק להם. >>

אחרי ההלוויה דיברתי שוב עם ענבר והיא אמרה לי: " אנחנו יצאנו משער מנשה, אבל שער מנשה אף פעם לא יצא מאיתנו. בטח לא מנועם. היו לנו כל כך הרבה רגעים טובים בשלוש השנים האחרונות. רגעים של צחוק ושל נגינה בגיטרה ושירה ופיצוח גרעינים (שני הדברים שנועם הכי אוהב זה לשיר ולפצח גרעינים) >>

>> אבל היו לי כל הזמן רגעים שהייתי תופסת את עצמי ואומרת לעצמי, זה לא הגיוני שאח שלי עבר את הדבר הזה. איך זה יכול להיות שהתעללו בו ככה? בחסר ישע? ואיך זה יכול להיות זה עדיין קורה? ברור לי שהוא היה בטראומה נוראית ממה שהוא עבר שם. עם כל האהבה שהוא קיבל בשנים האחרונות". >>

לפני שמונה חודשים התברר שמצב הכליות של נועם הולך ומתדרדר. זה קשור בין השאר גם לכמויות העצומות של התרופות שקיבל בשער מנשה. כדי שתבינו עד כמה הטראומה של נועם היתה עמוקה, הוא סרב לצאת ממעון רמת טבריה לבית החולים כי הפחד הכי גדול שלו כל הזמן היה שמחזירים אותו לשער מנשה. >>

דודה שלו, גילי כתבה אחרי מותו: "היית ילד גדול וגבוה, נראה בריא, אך סבלת ממחלת כליות תורשתית שלאט לאט פגעה בך ואתה שנקשרת בעבר, לא הסכמת לשום בדיקה וענבר החליטה שסבלת מספיק והיא לא מוכנה שיקשרו אותך יותר. פתחי האיש הצדיק מהמעון שבו גרת, טיפל בך במסירות רבה, עם עומר וראניה". >>

ביום שלישי אחר הצהריים הגוף של נועם לא עמד יותר במעמסה. הוא הלך מאיתנו.
לפני מספר חודשים פרסמנו שבשער מנשה נפטרו שני מבודדים נוספים. האחד היה בן 41 במותו וגם הוא על הספקטרום האוטיסטי, השני בן 33 שנכנס לשם בגיל 18. גם הגוף שלהם לא עמד במעמסה והלב פסק לפעום. >>

אנחנו הצלחנו לשחרר 3 מבודדים בלבד משער מנשה. הבידודים בשער מנשה עדיין נמשכים. כל יום שזה קורה הוא כתם עלינו כחברה. "אחרי 38 שנים של מאבק על נועם, המלחמה פסקה" אומרת ענבר, "אבל איך זה יכול להיות שעד עכשיו לא סגרו את הבידודים שם? >>

>> הכי קל לרחם על הילדים שלך או על אחים שלך, על המשפחה שלך. אבל כשזה נוגע לזרים, לא אכפת לנו? הדבר הזה חייב לעבור מן העולם".
אז כן, בדיוק, הדבר הזה חייב לעבור מן העולם. וגם אנחנו מגוייסים לזה, עד שיעבור מן העולם. תודה שקראתם עד פה.

וזה סרטון שעשינו על נועם, בספטמבר 2017, בשיא המאבק לשחרור שלו


@kann_news @kann @ReshetBet