1/ שרשור ראשון (אולי) מתוך רבים כי לא נספיק באחד, על האומנות ההולכת ונעלמת של פוסטרים לסרטים. מדובר במשימה מורכבת בהרבה מאשר סתם ״מודעת פרסומת״. היות וכל עניינה של האמנות השביעית הוא לייצר מעורבות ולהציף רגשות אצל הצופה, והיות והפוסטר הוא בדרך כלל המפגש הראשון של הצופה עם התוכן>
> 2/ הרי שהמשימות המוטלות על היוצר מגוונות: לייצר עניין, להתחבר למקור הרגש של הסרט עצמו, להתחבר לכמה שיותר אנשים, וכמובן למכור יותר כרטיסים תוך כדי עוררות של רגשות (כמו כל אמנות טובה) - הופכות אותו בעיני ליצירה מרתקת בפני עצמה. זה יהיה ארוך ולא ממצה, אבל מאיפה נתחיל? מהתחלה…
3/ בתחילת דרכו של הקולנוע, ההתלהבות הראשונית היתה מהטכנולוגיה ופחות מהתוכן. לכן הפוסטרים הראשונים פרסמו ״הקרנות״ ולא סרט ספציפי. מה שנחשב לפוסטר הראשון שמקדם תוכן לא נעשה בהוליווד כי אם בצרפת לקדם קומדיה קצרה (49 שניות) של חלוץ הקולנוע לואי לומייר
4/ שנות ה 10׳ של הקולנוע התאפיינו באיור סצינת ״קליימקס״ כשלהיא- לתת לקהל משהו לצפות אליו:
5/ בשנות ה 20׳, תור הזהב של הסרט האילם, יש כבר התייחסות יוצר מפורשת לרגשות גם באיורים וגם בטקסטים: צ׳פלין עם ״6 גלגלי סרט של אושר״, אקספרסיוניזם (דר קלגיארי), צחוק (Collage) ופחד (נוספרטו).
6/ אי אפשר לעבור את השנים האלה בלי להזכיר את היינץ שולץ נידאם (פסודונים) שעיצב את הפוסטר הזכור והאייקוני של מטרופוליס ועוד הרבה אחרים שהתאפיין בסגנון הארט-דקו ועם דגש הרבה יותר גדול על הכוכבים עצמם.
7/ המגמה (ארט דקו, כוכבים) המשיכה עמוק לתוך שנות ה 30 עם שינוי עיקרי אחד- פחות פרטי רקע, ומעבר לרקעים ״חלקים״ יותר שמדגישים קונטרסט, יותר פרצופים, פחות ״סצינות״ ותחילתה של שימת דגש מוגברת לטיפוגרפיה:
8/ ראוי לאזכר כאן את האמן האוורד טרפנינג שאמנם רוב יצירתו בתחום הקולנוע היתה בשנות ה 60 (דוקטור זיוואגו, צלילי המוסיקה) אבל בכל זאת יצר את הדבר האייקוני הזה בדיוק במעבר בין העשורים לצד הרבה אמנות ״גבוהה״
9/ בשנות ה 40, מלחמ״ע ה2 ותחילתה של הטלוויזיה, גורמת לירידה בכמות הסרטים המופקים. איורי דמויות נותנים את הטון עם טיפוגרפיה קצת יותר ״מתונה״ ממה שהיה בשנות ה 30.
10/ שנות ה 50, אחרי המלחמה, מתחילות שתי מגמות: דרישה מוגברת לסרטי ״פנטזיה״ ועיצובים קונספטואליים שמנסים לחבר את הקהל לסרט באמצעים מתוחכמים יותר כמו העבודה של סול באס שעוד נחזור אליו (love in the afternoon) קונספט מרומז, טיפוגרפיה בלי דמויות בכלל.
11/ ריינולד בראון, שהיה אמן קומיקס, אחראי לרבים מהפוסטרים של סרטי הפנטזיה של העידן הזה.
12/ אם עד כה הוליווד פחות או יותר שינתה דברים קטנים אבל הסגנון היה ״אחיד״ יחסית, בשנות ה 60 אנחנו כבר מתחילים לראות קונספטים עיצוביים שונים עבור סוגי סרטים שונים. האיורים ממש לא עברו מהעולם, אבל ללא הנחיות צנזורה משמעותיות והוליווד שמייצרת ״מבוגר״ יותר יש כבר תעוזה רבה יותר:
13/ כמו בשאר התחומים כנראה, גם כאן שנות ה 70 המשיכו את המגמות של שנות ה 60 רק על סטרואידים. יותר צילומים פחות איורים או ציור וצילום יחד. הטקסטים תופסים מקום משני. ההצלחה של ׳מלחמת הכוכבים׳ ו׳מסע בין כוכבים׳ מתחילה טרנד חדש: פוסטרים לאספנים.
15/ שנות ה 80 והאפקטים המיוחדים שהשתכללו מאוד בסרטים השפיעו כמובן גם על הפוסטרים. גם עידן ה VHS וחנויות הוידאו השפיע וכבר היה צריך לחשוב גם על אימג׳ים שיתאימו לקלטות. אנחנו הולכים ומתקרבים לסגנון המוכר לנו היום אבל עדיין מאיירים רבים עובדים על כרזות.
16/שנות ה 90 ותחילתו של עידן המחשב בגרפיקה מבשרות את סיומו של עידן המאיירים. רקעים, סלוגנים, תבניות לכל סוגה ולמעט כמה אמנים יוצרים וסרטים מסוימים מאוד, היצירתיות קצת נעלמת לטובת תבניות. הקונספט הופך לתבנית משוכפלת.
17/ לאורך כל שנות ה 80 וה 90 אנחנו קורים שפחות ופחות מעצבים (בעידוד האולפנים כמובן) מנסים לחשוב על קונספטים מקוריים ומתחילים להשאב לתבניות גנריות כשרק האימגים משתנים. זה מגיע לשיא במילניום החדש כשהקלישאות העיצוביות של צבע, תורה, העמדה וכו לפי הז’אנר כבר הופכות כמעט לבדיחה:
18/ בעשור השני של המילניום יש איזושהי מגמה של מינימליזם שתופסת קצת לפחות בסרטי הארט, ועוד יותר חשוב - פוסטרים אלטרנטיביים שמייצרים מעצבים ומעריצים שלעיתים קרובות מספקים את האייקוניות הנדרשת לסרטים שסובלים מהגנריות שמכתיבים האולפנים אך לעיתים דורשים היכרות מוקדמת עם התוכן.
19/ יש כמובן חיים גם מחוץ להוליווד, המון גרסאות שונות (ונהדרות) לאותו הסרט, הבדלים בין מדינות, גדלים, והכי חשוב הרבה אמנים ששווה להתעכב על כל אחד בנפרד שעסקו בעיקר המלאכה (לפחות בכל הקשור לבלוקבסטרים) ועל כל זה (אולי) בשרשורים הבאים בימים הקרובים, כל יום עם אמן או שניים. סוף
🎬 1/ יש לי תחושה (אולי גם תקווה) שהתאונה המצערת על הסט של הסרט של בולדווין תהיה (עוד) נקודת מפנה ביחס של הוליווד לתאונות בגלל העובדה שבולדווין הוא הפוגע. תאונות על סט של סרט נפוצות יותר ממה שחושבים. יש בממוצע 2 מתים בשנה ועשרות פציעות רציניות כי אנשים שוכחים לפעמים שסרטים זה גם>
2/ קשה מאוד וגם (לפעמים) מסוכן מאוד. המוות של ברנדון לי ב״העורב״ (מירי של כדורים חיים במקום סרק) היה נקודת מפנה ראשונה שבעקבותיה נוצרו נהלים ונכתבו תקנות ונחתמו הסכמים שאמורים היו להפחית את הסיכון. לא מספיק מסתבר.
3/ התאונות על סט סרטים עתיקות כמו הוליווד עצמה. לפעמים השחקן / פעלולן עצמו לוקח את הסיכון (מישהו אמר טום קרוז?) וזה לא שונה מהותית מכל חובב ספורט אקסטרים שמסכן את חייו כמו הפעלול הזה של באסטר קיטון. אין פה שום אפקט ושום כלום. סיכון אדיר ופעלול אדיר.
1/ 🎬🎼🎧 אז כאמור לכבוד יום ׳בחזרה לעתיד׳ שרשור חפירה על מה שבעיני הוא החלק הכי חשוב בסרט הזה (אחרי התסריט): המוסיקה. כשהייתי ילד, וסרט כמו ׳בחזרה לעתיד׳ העיף לי את המח, תהיתי איך זה שיש סרטים שמצליחים לעשות את זה כך לעומת אחרים (נגיד ׳זאב צעיר׳ שיצא חודשיים אחרי עם אותו שחקן>
2/ ורמת מופרכות זהה) לא מצליחים. אז כמובן שיש המון סיבות, אבל היום אחרי המון מאמרים, מהדורות מיוחדות, סרטונים ופודקאסטים, אפשר להסביר למה הסרט הזה אפקטיבי כל כך הרבה בזכות הפסקול שלו. בואו נזכר רגע בנעימת הנושא שכתב אלן סילבסטרי, נעצור לסיפור קצר ונחזור אליה בהמשך:
3/ זה היה הפרוייקט השני של סילבסטרי וזמקיס ביחד ממש אחרי שסיימו לעבוד על ׳בעקבות האוצר הרומנטי׳. ׳בעקבות׳ עוד לא יצא וטרם הפך ללהיט שהיה לבסוף, והאולפן דווקא לא היה מרוצה ממה שראה. אבל זמקיס כבן טיפוחיו של שפילברג (למרות כשלון מפואר כמו ׳1941׳ ש זמקיס ובוב גייל כתבו) קיבל את>
🎨🎬 1/ אתמול ג׳ון אלווין שחביב עלי במיוחד (לינק מצ״ב) והיום הרבה יותר קצר,אבל בכ״ז מעניין נצא קצת מהוליווד עם אמן מרתק במיוחד גי פילאר הבלגי, שעיצב הרבה מאוד דברים וגם מעט יחסית פוסטרים אבל לסרטים חשובים. הוא הושפע מאמנות פסיכדלית ופופ-ארט, עם סגנון צבעוני ולעיתים פוטו-ריאליסטי>
2/ פילאר עבד כמו רבים ממעצבי הסרטים בפרסום וקומיקס ועיצב גם בפריז עבור קוקה קולה, בית קזינו ומועדון ה crazy horse (אני אשמור על הציןץ הזה pg-13 אבל חפשו און ליין)
3/ ב 1973 הוציא ביחד עם העיתונאי ניק כהן את הספר rock dreams ובו איורים של (בעיקר) אמני רוק אנד רול, בלוז וכו בסיטואציות חלומיות ודמיוניות לגמרי. הספר זכה להצלחה מיידית ויודע שג׳ק ניקולסון קנה רבות מהיצירות שבו
1/ אחרי בוב פיק אתמול (לינק למטה) הנה ג׳ון אלווין שהוא כנראה מעצב הפוסטרים החביב עלי מכל, למרות שקשה לבחור. אולי זה פשוט כי אלה הסרטים עליהם גדלתי ואולי זה הסגנון הקולנועי השמימי והקסום של הפוסטרים שלו. הוא נחשב בצדק לאחד ממעצבי הפוסטרים>>
2/ הגדולים עד כדי כך שדיסני טבעו ביטוי לסגנון הדרמטי שלו - ״alvinizing”. הוא מצידו אמר שהוא רק מנסה ליצור ״הבטחה לחוויה נהדרת״ בעיצובים שלו. במקום ביוגרפיה נטו וכי רוב הארט כאן מוכר לכולם - ננסה לעבור ולהבין מה זה בדיוק שעובד בהם וכמה הסגנון של אלווין ואהבת הקולנוע שלו תרמה לזה:
3/ ׳מלך האריות׳ היתה הצלחה כבירה. בזמנו, דיסני שיווקה את הסרט לכל הגילאים ולארט של אלווין היה כנראה חלק גדול בתפיסה של הסרט כ ״לאו דווקא לילדים״. הדרמה השייקספירית שבאה לידי ביטוי גרפי: התקווה שבאור והסכנה בענני הסערה, המעבר בין הדורות והמנהיגות, הכל מועבר כל כך יפה.
1/ מה שהקדים את דרו סטרוזן (מהשרשור הארוך מידי אתמול) היא האומנות של בוב פיק. זו גם הזדמנות להראות את קפיצת המדרגה הנדרשת בהשקעה בין ״מודעה״ לבין כרזה אייקונית. פיק נחשב בעיני רבים כ״אבי הכרזה הקולנועית המודרנית״ לצד קריירה מרשימה בעיצוב מודעות פרסום.
2/ היכולת של פיק לקחת אלמנטים מסגנונות של אמנות גבוהה (ארט נובו, ארט דקו, קוביזם, פוביזם ועוד), לעבוד עם צבע בצורה מעוררת השתאות וליישם את מכלול ההשפעות והכשרונות שלו לצרכים מסחריים היתה יוצאת דופן. למשל, תראו דוגמא של פוסטר מחווה נהדר לפרד אסטייר וג׳ינג׳ר רוג׳רס:
3/ העבודה הראשונה בקולנוע שלו היתה עבור יונייטד ארטיסטס לפוסטר לזוכה האוסקר ׳סיפור הפרברים׳. במקרה או שלא, יצא לפיד לעצב כמה מיוזיקלס אייקונים: ‘גברתי הנאווה׳, ׳שיער׳ ו׳מצחיקונת׳.
🎨🎬 1/ בדילוגים בין תקופות וסגנונות נמשיך עם אמן פוסטרים שאולי לא כולם מכירים את שמו אבל כולם מכירים את העבודות שלו: דרו סטרוזן. אני מחבב אותו במיוחד לא רק בגלל כשרונו אלא כי הוא מצא דרך יפה לגשר בין האומנות למסחריות, ללמוד מהטובים ביותר שהיו לפניו, ולשחרר ולהשפיע על הדור הבא>
2/ סטרוזן גדל באורגון למשפחה עניה למדי. הוא התקבל ללימודי אמנות בקליפורניה במלגה מלאה (אחרי שראו את עבודותיו) ושיחה עם יועצת שם שינתה את חייו:״כאמן תוכל לצייר מה שתרצה, כמאייר תוכל לצייר עבור כסף״. ״אני צריך לאכול״ אמר לעצמו ובחר בקריירת איור:
3/ סטרוזן עיצב עטיפות אלבומי מוסיקה ב 150-250$ לעטיפה, לשמות כמו רוי אורביסון, בלאק סאבאת, קרול קינג, בי ג׳יז ועוד עד שעיצוב אחד לאלבום של אליס קופר תפס את תשומת הלב של מקבלי ההחלטות בהוליווד