"ב-2002 היתה לי קליינטורה קטנה של קצינים בכירים. חבר מביא חבר, אתה יודע.”
“מה הם רצו?”
“פסיכולוג היה אומר לך שהם רצו לפרוק אשמה. ממני הם רצו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, לדבר עם חברים שמתו. המון בלבנון. כמה בעזה.” היא הישירה אליו מבט. “אתה יכול להבין את זה.”
הוא הנהן. הוא הבין.
“מה הם רצו?”
“פסיכולוג היה אומר לך שהם רצו לפרוק אשמה. ממני הם רצו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, לדבר עם חברים שמתו. המון בלבנון. כמה בעזה.” היא הישירה אליו מבט. “אתה יכול להבין את זה.”
הוא הנהן. הוא הבין.
“עכשיו, אני לא יודעת מה בא, בסדר? דברים באו. האם הם באמת היו האנשים האלה? אני לא יכולה להגיד לך.” ידיה רעדו והיא ניסתה ברוגז לייצב אותן. “אמרתי את זה גם ללקוחות. הייתי קוראת ומשהו היה בא. לא ידעתי מה. הם באו בכל זאת. אמרו שם הרבה פעמים דברים נוראים. התמוטטויות בכי בשני הצדדים.
והדברים האלה דיברו דרכי. אני הרגשתי מה הם ראו ושמעו, לפעמים גם מה הם חוו. בשלב מסוים אמרתי לעצמי שאני לא יכולה יותר. זה נשאר איתי. חלמתי על זה. נגמ”שים שרופים במטעי דובדבנים, צרחות בקשר…” היא השתנקה. “לפעמים ציירתי את זה. הייתי מחכה ללקוחות ומשרבטת, וזה מה שהיה יוצא.”
“פוסט טראומה שניונית,” הוא אמר בעדינות. השנאה, נגד רצונו, נחדרת בהבלחות עמוקות של חמלה. “את צריכה טיפול. זה דבר אמיתי.”
#רבתהעמודים
#רבתהעמודים
• • •
Missing some Tweet in this thread? You can try to
force a refresh
