למה חשוב לומר שנתניהו לא היה כ"כ חשוב מבחינת הכיבוש? כי לליברלים במערב היה נוח, בעקבות הליברלים בישראל, להעמיד פנים שהכיבוש הוא עבודה של הימין הקיצוני.
וזו ההטעיה הגדולה מכולן. הכיבוש הוא מפעל של רוב הציבור הישראלי, מהציונות הדתית ועד (כפי שאנחנו רואים לצערנו) מרצ.
נתניהו לא באמת חשוב. מה שחשובה היא הדיקטטורה הצבאית הישראלית, וזה שהיא מעמיקה את אחיזתה דווקא תחת מנהיגים "יוניים" לכאורה. רבין ופרס לא פינו ולו התנחלות אחת. תחת ברק, מספר המתנחלים הוכפל.
יש שורה של גורמים בעלי עוצמה בישראל שרוצים בהמשך הכיבוש. המתנחלים, כמובן. אבל
לצד המתנחלים עומד הגוף החזק ביותר בישראל: הצבא. צה"ל היה שותף מלא להקמת ההתנחלויות, זייף "היאחזויות נח"ל" וצווי תפיסה בשנות ה-70 ואיבטח אוטומטית מאחזים משנות ה-90 והלאה.
ככל שלישראל אוזלים האתגרים הצבאיים - החונטה המצרית היא בעלת ברית, ירדן היא בעלת ברית, סוריה לא קיימת צבאית,
עיראק תמיד היתה פאטה מורגנה, איראן לא אפילו על אותו חלק של המפה איתנו - צה"ל צריך סיבת קיום. לצורך כך הוא מנפח שוב ושוב את האיום של הטרור הפלסטיני. שני דורות של קצינים התאמנו על מיפויים ופריצות לבתים. צה"ל לא יוותר על הכיבוש כל כך מהר, הוא צריך אותו.
סקטור ההייטק הישראלי מתמחה בריגול וסייבר התקפי. התעשיה הצבאית הישראלית צריכה למכור נשק. שניהם משתמשים בפלסטינים כשפני נסיון.
בקצרה, יש יותר מדי אינטרסים ישראלים שתומכים בכיבוש מכדי שאפשר יהיה לפרק אותו (רק) מבפנים. אלא שלפיד (שלא לדבר על בנט) הוא המשכו של נתניהו, רק במטומטם.
ההצלחה הגדולה ביותר של הדיקטטורה הצבאית הישראלית הוא לתאר את עצמה כזמנית. תחת לפיד או מנהיג מרכז דומה, ישראל תוכל לשווק ביתר קלות את אשליית הזמניות.
וכאמור, מאחר והדיקטטורה לא תתפרק מבפנים - זה כמעט ולא קורה - צריך להפעיל עליה לחץ מבחוץ. כשלפיד או מיכאלי שם, זה הולך להיות
הרבה, הרבה יותר קשה.
אז כן, נתניהו הוא חרא של בנאדם. הוא מגלומן נרקיסיסט ונוכל עם תעודות שצריך לשבת בכלא על פשעיו. אבל מבחינת הבעיה הראשית של ישראל, ההתבססות של הדיקטטורה? הוא לא כל כך חשוב, ולמעשה פחות מסוכן ממנהיג מרכז - בדיוק כי הוא מסומן כמנהיג ימין.
הרל"ביזם מסכן את ישראל
לא פחות מנתניהו. אולי אפילו יותר. בדרכו שלו, הוא משחית את המוסדות הדמוקרטיים - ראו מה שהקואליציה עושה לאופוזיציה בוועדות הכנסת. ראו ה"מינויים הפוליטיים הטובים" של יאיר לפיד לעומת "הרעים" של דרעי. ויותר מדי ליברלים נכנעים לתפיסה הזו, וגוררים אותנו לתהום.
• • •
Missing some Tweet in this thread? You can try to
force a refresh
“את תמיד נראית כאילו אין בך כאב, או פחד. את תמיד נראית שלווה.”
היא מהנהנת. “לא נולדתי כך, אם זה מה שאתה שואל. השלווה נקנתה בהרבה משמעת עצמית, בריסון של יצרים ושל פחדים. משמעת עצמית אני יכולה ללמד אותך, למעשה אני חושבת שאתה כבר מתורגל בה במידה,
אבל שלווה תצטרך לבוא ממך. אבל בשבועות האחרונים אני מפקפקת בשלווה שלי. אתה ערערת אותה עם מה שאמרת על… איך קראו למקום ההוא באפריקה?”
“קונגו.”
“קונגו,” היא חוזרת, “שם מוזר. ואז הגיע הדבר הזה למעבדה שלנו, ופחד שלא חוויתי שלושים שנה חזר אלי.
כמה שבועות אחר כך נזארס סיפר לי מה המטה שלו מיועד לעשות: להגן עליו מכלי נשק ממתכת, כשהוא פצוע ואנה הורגת את האויבים. שהבן שלי ואשתו צריכים לחיות כמו חיות בר שמריחות את הצייד! שאנה מפחדת להביא ילדים לעולם כי הם יגדלו יתומים!” היא מאגרפת את ידיה, מבחינה בכך, מחייכת רפות,
ורגיליה, הלבלרית הזמנית שלי, מצטרפת אלי בשתיקה. אני שם אצבע על שפתי, שלא לצורך. אני רואה את ההרים בעיני רוחי, שומע את הרוח השורקת ביניהם, מבכה את מותו של אדם שלרגע דמותו מופיעה לעיני; אני כמעט ומריח את העשב. בעיני מוחי אני מוסיף למוזיקה הברות ומונה אותן: שש רגליים. המשקל ההומרי.
הקינה מתגברת במהירות, ואז חדלה באחת. אתנאיס פוקחת את עיניה, מביטה אלי ואל ורגיליה, ומחייכת במבוכה. “מר קלאוס. ורגיליה. אני מקווה שלא הפרעתי.”
“זה היה נהדר, אתנאיס. מה זה היה?”
“אני לא יודעת. זה לא משהו שלמדתי כילדה. זה בא אלי… אני לא יודעת מאיפה.”
“את רוצה שארשום את זה?” שואלת ורגיליה. הן בנות אותו הגיל, והתיידדו במהירות. הן לא יכלו להיות שונות יותר: ורגיליה כולה בטחון עצמי, קורנת מבריאות. אתנאיס אכלה כמו שצריך מאז שהגיעה לפה, ושוב איננה גרומה, ונתנו לה בגדים ראויים, אבל כל ישותה אומרת פחד והססנות. אלא כאשר היא ליד הנבל.
היום לפני 75 שנים כבשו חיילים סובייטים את אושוויץ. כבשו, לא שחררו. הם הגיעו לפולין לא כמשחררים אלא ככובשים. בפעם השניה, צריך לציין. בפעם הראשונה הם הגיעו יחד עם הנאצים. הם מיהרו להפוך את סבלם של האסירים שמצאו שם לתעמולה. על מחנות סובייטים דומים למדי - קולימה ופלנטות זרות אחרות -
קיוו שאף אחד לא ידבר. במשפטי נירנברג, הם הצליחו להפיל את טבח יער קאטין (רציחתם ביריה ממרחק של סנטימטרים של כ-10,000 קצינים פולנים שבויים, כחלק מנסיון להשמדת הלאומיות הפולנית) על הגרמנים. כחלק מהכיבוש הסובייטי של מזרח אירופה, מתו בשנה וחצי שאחר תפיסת אושוויץ מספר עצום של אנשים -
אולי שני מיליונים. רבים מהם פולנים ואוקראינים. כל אחד מהם עולם ומלואו, כל אחד מהם סבל יסורים בלתי ניתנים לתיאור ברגעים שבהם הבין שהפעם, מזה הוא לא ייצא.
כ-700,000 מתושבי "ארצות הדמים" - השטח שבין האזור שתפסה ברה"מ מפולין ב-1939, המדינות הבאלטיות, אוקראינה ובלארוסיה - היו חסרי
כמה הערות על הגרסה הכבושה של נמרוד ברנע: כתיבה שובת לב, רוויה בהטעיות.
נעשה את זה בנקודות.
א. ברנע מערפל במכוון את נסיבות עזיבת עבודתו כעוזר של גילאון. בתחילת הפרשה, ברנע כתב בפורום של מרצ שהוא עזב את התפקיד כדי לחזור ללימודים. לאורך כל הפרשה עצמה, הטענה היתה שהוא פוטר על ידי גילאון (כדי לשפר את מצבו מול הנתבעות?),
ועכשיו הוא אומר שהוא התפטר באצילות כדי לפגוע בגילאון. הוא משקר לפחות פעם אחת וכנראה פעמיים.
ב. ביחס לכל הנושא של אלישבע, יש נקודה שגם ברנע וגם אלישבע מקפידים להתעלם ממנה: *העובדה שיש תצהיר של אדם שלישי שמאשש את התקיפה המינית.* אלישבע אומרת עכשיו שהיא "לא הבינה" מה קרה שם.