“את תמיד נראית כאילו אין בך כאב, או פחד. את תמיד נראית שלווה.”
היא מהנהנת. “לא נולדתי כך, אם זה מה שאתה שואל. השלווה נקנתה בהרבה משמעת עצמית, בריסון של יצרים ושל פחדים. משמעת עצמית אני יכולה ללמד אותך, למעשה אני חושבת שאתה כבר מתורגל בה במידה,
אבל שלווה תצטרך לבוא ממך. אבל בשבועות האחרונים אני מפקפקת בשלווה שלי. אתה ערערת אותה עם מה שאמרת על… איך קראו למקום ההוא באפריקה?”
“קונגו.”
“קונגו,” היא חוזרת, “שם מוזר. ואז הגיע הדבר הזה למעבדה שלנו, ופחד שלא חוויתי שלושים שנה חזר אלי.
כמה שבועות אחר כך נזארס סיפר לי מה המטה שלו מיועד לעשות: להגן עליו מכלי נשק ממתכת, כשהוא פצוע ואנה הורגת את האויבים. שהבן שלי ואשתו צריכים לחיות כמו חיות בר שמריחות את הצייד! שאנה מפחדת להביא ילדים לעולם כי הם יגדלו יתומים!” היא מאגרפת את ידיה, מבחינה בכך, מחייכת רפות,
ומרפה אותן. “אז מה שווה השלווה שלי, אם היא בנויה על החומות והשלום של קבר טלמאכוס, מה היא שווה אם בזמן שאני מציירת נזארס צריך לחשוש לחייה של אנה ולחייו-שלו?”
ורגיליה, הלבלרית הזמנית שלי, מצטרפת אלי בשתיקה. אני שם אצבע על שפתי, שלא לצורך. אני רואה את ההרים בעיני רוחי, שומע את הרוח השורקת ביניהם, מבכה את מותו של אדם שלרגע דמותו מופיעה לעיני; אני כמעט ומריח את העשב. בעיני מוחי אני מוסיף למוזיקה הברות ומונה אותן: שש רגליים. המשקל ההומרי.
הקינה מתגברת במהירות, ואז חדלה באחת. אתנאיס פוקחת את עיניה, מביטה אלי ואל ורגיליה, ומחייכת במבוכה. “מר קלאוס. ורגיליה. אני מקווה שלא הפרעתי.”
“זה היה נהדר, אתנאיס. מה זה היה?”
“אני לא יודעת. זה לא משהו שלמדתי כילדה. זה בא אלי… אני לא יודעת מאיפה.”
“את רוצה שארשום את זה?” שואלת ורגיליה. הן בנות אותו הגיל, והתיידדו במהירות. הן לא יכלו להיות שונות יותר: ורגיליה כולה בטחון עצמי, קורנת מבריאות. אתנאיס אכלה כמו שצריך מאז שהגיעה לפה, ושוב איננה גרומה, ונתנו לה בגדים ראויים, אבל כל ישותה אומרת פחד והססנות. אלא כאשר היא ליד הנבל.
היום לפני 75 שנים כבשו חיילים סובייטים את אושוויץ. כבשו, לא שחררו. הם הגיעו לפולין לא כמשחררים אלא ככובשים. בפעם השניה, צריך לציין. בפעם הראשונה הם הגיעו יחד עם הנאצים. הם מיהרו להפוך את סבלם של האסירים שמצאו שם לתעמולה. על מחנות סובייטים דומים למדי - קולימה ופלנטות זרות אחרות -
קיוו שאף אחד לא ידבר. במשפטי נירנברג, הם הצליחו להפיל את טבח יער קאטין (רציחתם ביריה ממרחק של סנטימטרים של כ-10,000 קצינים פולנים שבויים, כחלק מנסיון להשמדת הלאומיות הפולנית) על הגרמנים. כחלק מהכיבוש הסובייטי של מזרח אירופה, מתו בשנה וחצי שאחר תפיסת אושוויץ מספר עצום של אנשים -
אולי שני מיליונים. רבים מהם פולנים ואוקראינים. כל אחד מהם עולם ומלואו, כל אחד מהם סבל יסורים בלתי ניתנים לתיאור ברגעים שבהם הבין שהפעם, מזה הוא לא ייצא.
כ-700,000 מתושבי "ארצות הדמים" - השטח שבין האזור שתפסה ברה"מ מפולין ב-1939, המדינות הבאלטיות, אוקראינה ובלארוסיה - היו חסרי
כמה הערות על הגרסה הכבושה של נמרוד ברנע: כתיבה שובת לב, רוויה בהטעיות.
נעשה את זה בנקודות.
א. ברנע מערפל במכוון את נסיבות עזיבת עבודתו כעוזר של גילאון. בתחילת הפרשה, ברנע כתב בפורום של מרצ שהוא עזב את התפקיד כדי לחזור ללימודים. לאורך כל הפרשה עצמה, הטענה היתה שהוא פוטר על ידי גילאון (כדי לשפר את מצבו מול הנתבעות?),
ועכשיו הוא אומר שהוא התפטר באצילות כדי לפגוע בגילאון. הוא משקר לפחות פעם אחת וכנראה פעמיים.
ב. ביחס לכל הנושא של אלישבע, יש נקודה שגם ברנע וגם אלישבע מקפידים להתעלם ממנה: *העובדה שיש תצהיר של אדם שלישי שמאשש את התקיפה המינית.* אלישבע אומרת עכשיו שהיא "לא הבינה" מה קרה שם.