הגיע הזמן שאכתוב פעם באחת בצורה מסודרת מדוע עבורי, כמי שגדל בבית מזרחי-מסורתי-ימני וחווה עוני, ה"תיאוריה" (יהיה גם הסבר לגרשיים) של אבישי בן-חיים מהווה לא סתם עלבון, אלא דיכוי של ממש. זה כנראה יהיה ארוך, זועם ופוליטקת-זהויות להחריד. יאאלה
רגע של פלצנות: אחד המושגים החשובים בשיחה על קידום אוכלוסיות הוא 'סוכנות'. סוכנות, בהפשטה הפשטתית, היא התפיסה שרואה באדם (כל אדם, אבל ספציפית באוכלוסיות מוחלשות שבד"כ רואים בהם אשמים בחולשתם\מסכנים חסרי אונים) כבעל הכח לשרוד את מציאות חייו המורכבת, הידע מה הוא צריך והיכולת לעשות
את השינוי הנדרש. עו"ס 101 היא ההבנה שסוכנות היא גורם הכרחי (אבל כמובן לא יחיד) לכל שינוי אמיתי במציאות. בצד השני של סוכנות אפשר לומר שנמצא דיכוי על גווניו הרבים, כשאחד מצורותיו היא תפיסה מהותנית שרואה במוחלשים ככאלו שנולדו למציאות חייהם ונועדו לחיות בדיוק בצורה שהם נמצאים עכשיו
על עוני וחארטות: למי שזוכרת, בסגר הקודם פרסמתי שאני מציע מזון מבושל עבור מי שמרגיש שהוא צריך. הציוץ נהיה וויראלי, קניתי דברים וחיכיתי לטלפונים. בשבוע הראשון לא היה כלום, היו מי שאמרו לי צ'מע בתכלס אין פה אנשים שבאמת רעבים ללחם. ואז הגיע הטלפון הראשון, אישה מתמודדת שתוכנית השיקום
שלה יצאה לחל"ת, כולל המדריך שהיה מגיע לבשל לה. היא דיברה בשקט, בהיסוס, במשפטים קצרים. ביקשה שאשים את האוכל בשקיות של צומת ספרים ושאם ישאלו אגיד שהיא ביקשה משהו לקרוא שיהיה איך להעביר את הסגר. אחריה בא עוד טלפון. ועוד אחד. ועוד. מבול של טלפונים, אנשים מכל הסוגים והגוונים
אנשים שלא יודעים עברית ותקשרו איתי בשיחת וידאו בתנועות והקצת ערבית שאני מכיר. עשרות אנשים, אולי מאות. כל מקרה שונה מקודמו. דבר אחד משותף לכולם: הבושה. הרצון שלא ידעו. הצורך להבהיר שזה בד"כ לא ככה והם ממש בסדר פשוט עכשיו יותר נח. הרצון להחזיר לי, לתת צ'ק דחוי או רהיט