היה יום קיץ נעים. אחרי נסיעה לא ארוכה מקרקוב הגענו לקוזלוב. אי אפשר היה לטעות בבית הלבנים האדומות. הוא היה טבוע לי בתודעה מילדות, מתמונות ישנות ושרטוטים של סבא שלי. כשהגענו אל חצר הבית הלב קפץ מהגוף. אף בכי לא היה יכול לבטא את התהפוכות שעברו עלי באותו רגע. > 
זה הבית שבו נולד וחי סבא שלי המתוק, שמואל אהוביה (גוטליב) ז"ל, עד 1939, אז הוא נותק משם בכוח אל החור השחור של השנים הבאות, אל מחנות הכפייה, אל בוכנוולד, אל הפרידה מההורים והאחות וכל מה שנקרא עד אז חיים. דפקנו על דלתות, חיפשנו סימן חיים ואחת הדיירות במתחם הרימה את ראשה מעל הגדר.>
נהג המונית שלקח אותנו לשם (בחולצה המפוספסת) תרגם עבורנו. הוא סיפר לה מי אנחנו, והיא התחילה לספר לו בהתרגשות סיפור כלשהו. הוא היה בהלם. הוא הסתובב אלינו והתחיל לתרגם, בגמגום, ואמר שהוא מעולם לא דמיין שהוא יחווה משהו כזה. שעבורו זה הכל סיפורים, ועכשיו זה אמיתי. >
השכנה סיפרה לו שלפני כמה שנים הגיע לבית מישהו שגר בו לפני המלחמה, והתחיל לחפור באדמה שבחצר. אחרי כמה זמן הוא הוציא מהבור צנצנת מאובקת וטחובה, ובתוכה יומן. זה היה דוד של אמי, אברהם אהוביה, שרגע לפני שהמשאיות הגיעו לקחת אותם קבר באדמה את היומן שלו, ואחרי יובל חזר לקחת אותו. >
לימים הוא יצר את תנ"ך רם והיה לאיש חינוך מוערך. אחרי המלחמה סבי שמואל, אברהם, ואחיהם הנוסף מאיר, היו בגרעין המייסד של קיבוץ בוכנוולד (נצר סירני). הם היו סוציאליסטים, אנשי אמנות, הגות וחינוך. פעם סבא שלי סיפר לי שהוא היה במחתרת הקומוניסטית בבוכנוולד. >
הם היו מחלקים את המזון שווה בשווה, כמעט. מי שקיבלו מעט יותר היו החולים, הסופרים והאמנים. הם האמינו שחשוב שהרוח האנושית כפי שהיא מתגלגלת באמנות ובספרות תמשיך לחיות. אני אוהב את סבא שלי
• • •
Missing some Tweet in this thread? You can try to
force a refresh
