יש ביקוש לשרשור שמסביר למה אני חושב שהנוער בסיכון הכי משמעותי ושהיכולת שלנו לעזור לו הכי מסובכת בחברה היהודית מתגורר היום במושבים וקיבוצים פסטורליים? עשר פיברוטים ואני מתחיל לחפור
אוקיי, אז אני הולך להפריד את שני הנושאים: מושבים וקיבוצים. נתחיל במושבים. יש כמה דברים שלא תמיד ברורים למי שלא גדל במושב וצריכים להיות ברקע כשמדברים על נוער במושבים. 1. למרות הלוק הפסטורלי, רוב מוחלט של מה שמכונה היום 'מושבים' לא הוקם על ידי אליטות עשירות ומבוססות אלא ממש ההפך
מה הכוונה? שמושבים רבים התחילו את דרכם כמעברות ('סאלח פה זאת ארץ ישראל' סטייל) שפשוט יום אחד הגיע (מסיבות היסטוריות שאין מה להכנס אליהן כאן) נציג מתנועת המושבים ואמר להם צ'ומעים אתם מושב, ועבור מקומות רבים שם השינוי נגמר. יישוב סמוך למקום בו גדלתי הכיל בתוכו כמויות מבהילות של פשע
ועוני וזה עומד בסתירה לא מובנת ללוק המושבניקי, עד שמעמיקים קצת בהיסטוריה. 2. חיים במושב הם יקרים. גם מושבים שסמוכים לערים. הסיבה היא גם עלות הקרקע אבל גם העובדה שכל השירותים נצרכים בחוץ. 3. להרבה אנשים אין ממש ברירה אלא לחיות במושב. זה נובע מהמבנה החוקי של ענייני הנחלות. בהכי קצר
שאני יכול: המבנה של משק לכל משפחה יצר 'חמולות' שכאלו, כלומר קרקע שמכילה כמה בתים של כמה אחים. אבל ברמה החוקית יכול להיות אך ורק בעל נחלה אחת, ולאחר מות האב זה עובר ל(בד"כ) בן ממשיך. כל הדברים על שמו אלא אם כן הולכים למנהל האזרחי ומשלמים סכומים מטורפים (יכול להגיע למיליונים לפיצול
התוצאה יכולה להגיע, במקרים רבים, למצב בו אדם שאין לו אמצעים רבים גר בבית פרטי במשק, שאמנם עולה לו הרבה כסף (ולרוב הוא בנה אותו מכספו) אבל אין לו שום יכולת למכור או להשכיר אותו (כי רשמית המקום לא שלו) ולכן הוא, במובנים מסוימים, 'תקוע' במושב, מה שמעמיק את העוני שלו כי הוא נדרש
להוצאות גבוהות. זה הרקע. עכשיו, צריך להבין - כמה שמערכת רווחה היא מסובכת בעיר, ביישובים היא מסובכת פי כמה. למה? כי אין אפשרות ריאלית להקים מענים מרוכזים. זה נובע גם בגלל שוני מאוד קיצוני (מזכיר את ענייני המעברות) בין מושבים אבל בעיקר בעקבות המרחק הגאוגרפי. כשניהלתי מועדון לנוער
לסיכון בעיר כלשהי זה נתן מענה להמון שכונות, כי הכל קרוב. אם תבנו מועדון נוער ביישוב איקס זה לא ייתן מענה ליישוב וואי וכן הלאה. בנוסף, אחד השינויים שהתרחשו במהלך השנים במושבים הוא שרוב חיי המושבניק היום נמצאים מחוץ למושב. המשמעות של זה בהקשר לנוער בסיכון היא שהיכולת שלנו לאתר
מקרים שלא פונים באופן אקטיבי לשירותי הרווחה (ואלו בד"כ רוב המקרים) הרבה יותר קשה. כעובד שכונות בעיר אני יכול להסתובב ולהניח עם בסיס לא רע שמקומות הבילוי של הנערים יהיו באותה עיר. ביישוב זה לא המצב ולכן כעובד שכונות רוב הזמן אני אמצא מקום ריק
והחלק האחרון שהופך את העבודה לקשה היא הסטיגמה: טורטלים. מלייאנים. אלה עם המשק והקרקעות והווילות. המציאות, מכל הסיבות שכתבתי, היא הרבה יותר מורכבת אבל הסטיגמה הזאת מונעת השקעה ברווחה (שכאמור צריכה יותר משאבים כי האופרציה יותר מסובכת) כי 'לא צריך'. גם כשמגיעים גורמי רווחה זה נראה
מבחוץ הזוי - משפחה בלי אוכל במקרר שגרה בווילה. בשביל להבין איך הדבר קורה כאמור צריך להעמיק בהיסטוריה ובענייני מקרקעין ולהבין מורכבות גדולה, דבר שלגורמים שמחליטים על תקצוב אין פנאי אליו. כמה שמחלקות רווחה בערים גרועות, במועצות מקומיות הן הרבה פעמים עוד יותר גרועות. מתאיישים מראש.
עד כאן מושבים. עכשיו נדבר על קיבוצים, שעל פניו אמורים להיות עם יכולת התמודדות הרבה יותר טובה ממושבים, כי הרי יש לקיבוצים מערכות קהילתיות בילט-אין ליצירת מענים. זה כל הקטע של קיבוץ, לא? אז בשביל זה צריך להבין שלושה דברים: הפרטה, הרחבה ויוקר הדיור. נתחיל בהפרטה: המענה שהקיבוץ נתן
לנוער מכונה 'מוסד' (יש לזה שם אחר בקיבוצים אחרים אבל שכחתי אותו). מענה נהדר שכולל מדריך בוגר במשרה מלאה , פעילויות בלתי פורמאליות כמה פעמים בשבוע והמון התרחשות ומפגשים שזו ה-דרך וה-כלי לאתר מקרי סיכון ולתת להם מענה. כשהקיבוץ היה שיתופי אז זה נתן את המענה הזה, כי כולם היו במוסד
היום, בעקבות ההפרטה של רוב מוחלט של הקיבוצים, המוסד הוא בעצם חוג מאוד מאוד לא זול. ההרחבה ויוקר המחייה באים פה ביחד: קיבוצים רבים נדרשו לפתוח הרחבות. בקיבוצים בפריפריה עלות הבית שם זולה משמעותית מאשר בערים ולכן משפחות רבות שלא מגיעות עם הרבה אמצעים קנו שם בית, רק כדי לגלות
במאוחר את ההשלכה הכלכלית (ארנונה, הצורך ברכב וכו') של חיים בקיבוץ. המשפחות הללו, מן הסתם, לא יכולות להרשות לעצמן את המוסד. המועצות המקומיות, בהרבה פעמים, מונעות מהסטיגמה שתיארתי לגבי המושבים שכאילו יותר מבוססת כי יש מוסד. אמנם יש תנועת נוער בחלק מהקיבוצים שאמורה לעשות קצת עבודת
איתור אבל למיטב נסיוני זה לא עובד. עכשיו אאסוף את כל החפירה ואנסה להסביר למה הסיכון פה כל כך גבוה: נער בסיכון בעיר בדרך כלל מאופיין בהסתובבות. הוא לא בבית, הוא בשכונה עושה בלאגנים, נכנס לחנויות, יוצא לבלות. הוא לא פשוט, אבל אנחנו יכולים לייצר איתו מפגש. אנחנו יכולים לבנות עבורו
כל מיני מענים (כמו חוגים, קורסים מועדונים וכן הלאה) שימשכו אותו אלינו. משפחה ענייה במושב או קיבוץ תאופיין במצב הפוך - בהסתגרות. אין להם את המשאבים הנדרשים לצאת לפעילויות או סתם לעיר ולכן הם בבית. אם הנער מצליח לבלות אז הוא תפס טרמפים לעיר הסמוכה. אנחנו לא רואים אותם, ולשכנע את
המערכת לבנות עבורם מענים זה הרבה יותר מסובך כי זה דורש ממנה להשקיע יותר כסף על מקום שנראה ומרגיש כאילו הוא ממש לא צריך את זה (לעומת שכונת מצוקה שהלוק שלה מאוד מתיישב על סטיגמות). אז בסיכום אנחנו מקבלים נער.ה בעוני, בודד, בלי מענה, בלי אנשי מקצוע שנמצא להם בראש שצריך לעזור לו או
שהוא בכלל קיים, מבוצר בבית, מתוסכל ואפילו לא יכול לקבל תיקוף למצב שלו כי בכל פעם שזה עולה הוא יקבל תגובות של 'אחי אתה גר בווילה מה אתה מתבכיין'. וכל זה, אם תשאלו אותי, הוא מתכון להמון המון צרות שרק הולכות להתגבר ולבוא למערכת בהפתעה. סוף
• • •
Missing some Tweet in this thread? You can try to
force a refresh
