זה בית הפגודה.
הוא ממוקם בין נחמני למונטיפיורי, ממש על כיכר המלך אלברט, והוא אחד הבניינים הכי מיוחדים בת"א.
הוא תוכנן ע"י האדריכל אלכסנדר לוי, נבנה בשנת 1924, ומהווה את אחת הדוגמאות המפורסמות לסגנון הבנייה האקלקטי בתל אביב.
בסוף שנות ה-90, אחרי שנים של הזנחה - והכרזת הבניין לשימור - מיליארדר יהודי-שבדי בשם רוברט וייל קנה את הבית במחיר של 5.5 מיליון דולר ושיפץ אותו (ברמה מאוד גבוהה).
יוצא לי לעבור הרבה ליד בית הפגודה.
המבנה הגדול הזה, בלב ת"א, הוא כיום בית פרטי, ובמשך רוב השנה לא גר שם אף אחד.
האם זה השימוש הכי טוב שהיה אפשר למצוא לבניין ההיסטורי הזה? האם הערך האסתטי שלו שווה את הבזבוז של הקרקע למגורים, למסחר, או לשטח ציבורי? (באותו מבנה או במבנה חדש)
האם אנחנו רוצים שהעיר תהיה מוזיאון שמציג פריטים היסטוריים או שהיא תמקסם הזדמנויות עבור התושבים?
כדי לשמור על מעמדו כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו, יש הנחיות שימור מחמירות בלב ת"א - מה שגורם לכך שכל שיפוץ של מבנה לשימור דורש הון עתק.
כך, מבנים או ממשיכים להיות מוזנחים - כי לבעלים אין כסף לשימור ההכרחי - או שהם נמכרים לבעלי הון, שכדי להחזיר את ההשקעה מעלים מחירים.
עוד דרך להפוך את השימור למשתלם - ומבלי להפר את ההנחיות של אונסק"ו - זה להוסיף זכויות בנייה למבנה.
אפשר לראות שעטנזים כאלה בכל ת"א - עירוב של מבנים מתחילת המאה ה-20 ביחד עם תוספות פוסט-מודרניות לא קשורות (ולדעתי גם מכוערות).
במע"ר רוטשילד, יש גרסה אחרת של שיטה זו.
בתמורה להגדלת זכויות הבנייה לבנייני משרדים, העירייה מחייבת את היזמים לשמר בניינים ברחוב. במסגרת הבניין של הבנק הבינ"ל ברוטשילד, שומרו ואף שולבו שני בניינים - בית ועד הקהילה ובית רבקה גרינוולד.
מתווה דומה עכשיו נעשה במתחם שהיה רוטשילד 12.
האם מדיניות השימור בת"א משרתת את תושביה?
כלומר, זה נחמד ללכת בנחלת בנימין ליד כל המבנים המצועצעים ולהרגיש בעיר אירופאית, אבל יש לזה מחיר - הקטנת היצע הדירות בלב העיר ועליית מחירי הדיור.
האם יש מקום לשימור בעיר? ברור, אבל לדעתי, במשורה.
כל מה שנותר ממנו כיום זה מנגנון לשימור הון.
• • •
Missing some Tweet in this thread? You can try to
force a refresh
שבוע שעבר, בלי הרבה רעש (לצערי), פורסמו נתונים מזעזעים מניטור איכות אוויר שבוצע ע"י המשרד להגנת הסביבה באזור התחנה המרכזית (מ-2019, כי למה שהמדינה תספק נתונים בקצב גבוה יותר?).
בכל מקרה, שאלו אותי מה לדעתי צריך לעשות עם התחנה. #פידתחבורה themarker.com/dynamo/cars/.p…
קודם כל, צריך להחליט לפנות אותה. כיום יש חוזה בין מש' התחבורה לבין נצבא על הפעלת התחנה עד 2024, והוא כולל אפשרויות להארכה עד 2030. החלטה כזו תדחוף את המערכת לפעול מהר יותר.
שנית, צריך לתת דד-ליין לעיריות ת"א וחולון לסגור את נושא מיקום התחנה החדשה-חדשה באזור צומת חולון.
אם הם לא יעמדו בדד-ליין, להעביר את הסמכות לות"ל, ושהוא יקדם את התכנית - כי יש צחוקים ויש חלאס.
כמו ששולה קשת אומרת בכתבה, התחנה היא מפגע חברתי, סביבתי, תחבורתי, ובריאותי מהמדרגה הראשונה.
זה מיאקה סייצ'י (Seiichi), הוא היה מהנדס וממציא יפני, והוא אחראי לאחת ההמצאות החשובות ביותר בתחום הנגישות העירונית - ורובנו לא שמים לב אליה במהלך היומיום.
בתחילת שנות ה-60 הוא ניהל ריוקאן (פונדק מסורתי), ובזמנו החופשי ניסה להמציא משהו שיימנע משלג להסתיר לוחיות רישוי של מכוניות.
לפי הסיפור, בשנת 1963 הוא ראה גבר עיוור עם מקל נחייה כמעט נדרס ע"י מכונית, ובעקבות כך הוא החליט לשנות את תחום המחקר שלו.
ההשראה שלו הייתה כתב ברייל. ע"י הוספת תבניות בולטות על מרצפות, הוא חשב שעיוורים יוכלו "לקרוא את המדרכה" עם מקל הנחייה שלהם כמו שהם קוראים טקסט.
התוצאה הסופית היא פשוטה וגאונית: מרצפות מישוש (Tactile Paving), או מרצפות Tenji, המילה היפנית לברייל.
מרצפה אחת עם קווים בולטים שמסמנים את כיוון ההליכה הרצוי, ומרצפה שנייה עם נקודות שמסמנות שיש לעצור (מדרגות, מעלית, רציף רכבת, ירידה לכביש, וכו').
חבר שלח בקבוצת וואטסאפ שאני נמצא בה את הכתבה הבאה, ואמר "מי שמצליח להבין את הפואנטה אשמח להבין". הכתבה אכן היתה מבולגנת מאוד. אבל, בלי קשר - ביקורת מגדרית על תכנון עירוני היא לא אינטואיטיבית. אז חשבתי שזו הזדמנות טובה לכתוב על זה שרשור (ארוך). calcalist.co.il/real_estate/ar…
נקודת המוצא לכל ביקורת בתחום התכנון העירוני – בין שהיא מגדרית, מעמדית, אתנית, גזעית, גילנית, (פוסט-)קולוניאלית – היא שתכנון עירוני הוא כלי של ההגמוניה, בעזרתו היא מייצרת ומשעתקת את המנגנונים שמשמרים את מעמדה.
בהקשר של מגדר, ההגמוניה היא פטריארכלית. היינו, המתכננים, האדריכלים, והמהנדסים – שרובם גברים – מתכננים את המרחב הבנוי ואת המבנה האדמיניסטרטיבי של העיר בהתאם לדיספוזיציה ההטרו-נורמטיבית שלהם. זה לא נעשה בזדון (לרוב) – אלא מבורות.
64 שנים לאסון האורבני הגדול ביותר של ארה"ב.
מה הקשר בין אוטוסטרדות בין-מדינתיות לערים? כי מהנדסי התחבורה שתכננו את הרשת הזו רצו לחבר את מרכזי הערים האמריקאיות, מה שגרר בפועל הפקעה, עקירה, גירוש, והריסה של שכונות שלמות.
עכשיו, רוצים לנחש מי גר באותן שכונות? אם עניתם עניים ולא-לבנים - עליתם לשלב הבא!
כדי להבין את סדרי הגודל של ההרס והעקירה, ממליץ לכם להיכנס ללינק. פרויקט נהדר של אוניברסיטת אוקלהומה לציון 60 שנה של אותה יוזמה, שמראה תמונות אוויריות של ערים לפני ואחרי. iqc.ou.edu/urbanchange
ועם עקירה וגירוש של אוכלוסיות לא-לבנות לא הספיק, פן נוסף, ומשמעותי לא פחות מבחינה עירונית, הוא שרשת האוטוסטרדות הזו כבלה סופית את ארה"ב לרכב הפרטי ולמשאיות.
מי שעוקב אחרי הצייצנים השונים של #פידתחבורה כבר מכיר את המושג של ביקוש מוּשְׁרֶה. בגדול, יותר כבישים מובילים ליותר רכבים.