זה מיאקה סייצ'י (Seiichi), הוא היה מהנדס וממציא יפני, והוא אחראי לאחת ההמצאות החשובות ביותר בתחום הנגישות העירונית - ורובנו לא שמים לב אליה במהלך היומיום.
בתחילת שנות ה-60 הוא ניהל ריוקאן (פונדק מסורתי), ובזמנו החופשי ניסה להמציא משהו שיימנע משלג להסתיר לוחיות רישוי של מכוניות.
לפי הסיפור, בשנת 1963 הוא ראה גבר עיוור עם מקל נחייה כמעט נדרס ע"י מכונית, ובעקבות כך הוא החליט לשנות את תחום המחקר שלו.
ההשראה שלו הייתה כתב ברייל. ע"י הוספת תבניות בולטות על מרצפות, הוא חשב שעיוורים יוכלו "לקרוא את המדרכה" עם מקל הנחייה שלהם כמו שהם קוראים טקסט.
התוצאה הסופית היא פשוטה וגאונית: מרצפות מישוש (Tactile Paving), או מרצפות Tenji, המילה היפנית לברייל.
מרצפה אחת עם קווים בולטים שמסמנים את כיוון ההליכה הרצוי, ומרצפה שנייה עם נקודות שמסמנות שיש לעצור (מדרגות, מעלית, רציף רכבת, ירידה לכביש, וכו').
המקום הראשון להתקין מרצפות מישוש היה ביה"ס לעיוורים בעיר אוקיאמה בשנת 1967 (משם התמונה).
סייצ'י פתח מכון מחקר בביתו לבטיחות בדרכים, וניסה לקדם את השימוש בהמצאתו, אך שום הזמנה למרצפות הגיעה.
בשנות ה-70, אחרי שבי"ס לעיוורים באוסקה הצליח לשכנע תחנת רכבת בעיר להתקין את המרצפות, התופעה התפשטה לתחנות אחרות בעיר, ומשם רשות הרכבות הלאומית הפיצה את זה בכל המדינה.
מיפן הפיתוח התגלגל בשנות ה-90 לארה"ב, אוסטרליה, ובריטניה, ומשם הדרך לשאר העולם הייתה קצרה.
השורה התחתונה, לטעמי, היא שאיכות המרחב הציבורי נמדדת ע"י חוויית המשתמש של ה"חלש" ביותר. בין אם זה ילד שלא יכול לחצות כביש סואן, מישהו על כיסא גלגלים שלא יכול לעבור במדרכה צרה או לרדת לכביש בגלל מדרגה, זקן שלא מספיק לחצות כביש רחב בגלל רמזור קצר, או אישה שמפחדת ללכת ברחוב חשוך.
דרך אגב, גם "סתם" הולכי רגל, רוכבי אופניים, ומשתמשי תח"צ סובלים מאיכות המרחב הציבורי הירודה שמוכוון, ברובו, לייעל תנועתם של רכבים פרטיים.
ככל שנשפר את המרחב הציבורי שלנו דרך העיקרון הזה, כולנו נצא מורווחים. #פידתחבורה#פידתכנון
• • •
Missing some Tweet in this thread? You can try to
force a refresh
שבוע שעבר, בלי הרבה רעש (לצערי), פורסמו נתונים מזעזעים מניטור איכות אוויר שבוצע ע"י המשרד להגנת הסביבה באזור התחנה המרכזית (מ-2019, כי למה שהמדינה תספק נתונים בקצב גבוה יותר?).
בכל מקרה, שאלו אותי מה לדעתי צריך לעשות עם התחנה. #פידתחבורה themarker.com/dynamo/cars/.p…
קודם כל, צריך להחליט לפנות אותה. כיום יש חוזה בין מש' התחבורה לבין נצבא על הפעלת התחנה עד 2024, והוא כולל אפשרויות להארכה עד 2030. החלטה כזו תדחוף את המערכת לפעול מהר יותר.
שנית, צריך לתת דד-ליין לעיריות ת"א וחולון לסגור את נושא מיקום התחנה החדשה-חדשה באזור צומת חולון.
אם הם לא יעמדו בדד-ליין, להעביר את הסמכות לות"ל, ושהוא יקדם את התכנית - כי יש צחוקים ויש חלאס.
כמו ששולה קשת אומרת בכתבה, התחנה היא מפגע חברתי, סביבתי, תחבורתי, ובריאותי מהמדרגה הראשונה.
חבר שלח בקבוצת וואטסאפ שאני נמצא בה את הכתבה הבאה, ואמר "מי שמצליח להבין את הפואנטה אשמח להבין". הכתבה אכן היתה מבולגנת מאוד. אבל, בלי קשר - ביקורת מגדרית על תכנון עירוני היא לא אינטואיטיבית. אז חשבתי שזו הזדמנות טובה לכתוב על זה שרשור (ארוך). calcalist.co.il/real_estate/ar…
נקודת המוצא לכל ביקורת בתחום התכנון העירוני – בין שהיא מגדרית, מעמדית, אתנית, גזעית, גילנית, (פוסט-)קולוניאלית – היא שתכנון עירוני הוא כלי של ההגמוניה, בעזרתו היא מייצרת ומשעתקת את המנגנונים שמשמרים את מעמדה.
בהקשר של מגדר, ההגמוניה היא פטריארכלית. היינו, המתכננים, האדריכלים, והמהנדסים – שרובם גברים – מתכננים את המרחב הבנוי ואת המבנה האדמיניסטרטיבי של העיר בהתאם לדיספוזיציה ההטרו-נורמטיבית שלהם. זה לא נעשה בזדון (לרוב) – אלא מבורות.
64 שנים לאסון האורבני הגדול ביותר של ארה"ב.
מה הקשר בין אוטוסטרדות בין-מדינתיות לערים? כי מהנדסי התחבורה שתכננו את הרשת הזו רצו לחבר את מרכזי הערים האמריקאיות, מה שגרר בפועל הפקעה, עקירה, גירוש, והריסה של שכונות שלמות.
עכשיו, רוצים לנחש מי גר באותן שכונות? אם עניתם עניים ולא-לבנים - עליתם לשלב הבא!
כדי להבין את סדרי הגודל של ההרס והעקירה, ממליץ לכם להיכנס ללינק. פרויקט נהדר של אוניברסיטת אוקלהומה לציון 60 שנה של אותה יוזמה, שמראה תמונות אוויריות של ערים לפני ואחרי. iqc.ou.edu/urbanchange
ועם עקירה וגירוש של אוכלוסיות לא-לבנות לא הספיק, פן נוסף, ומשמעותי לא פחות מבחינה עירונית, הוא שרשת האוטוסטרדות הזו כבלה סופית את ארה"ב לרכב הפרטי ולמשאיות.
מי שעוקב אחרי הצייצנים השונים של #פידתחבורה כבר מכיר את המושג של ביקוש מוּשְׁרֶה. בגדול, יותר כבישים מובילים ליותר רכבים.