"בתל אביב עכשיו קולנוע", שר המיתוס על תפקודה של העיר העברית בימי מלחמת העצמאות. אבל האמת הייתה שונה: תל אביב, שהייתה לב היישוב העברי, העמידה לוחמים הרבה מעבר לחלקה, ובה הוכרעה המערכה כנגד העורף במרחב האווירי ובזירה הימית. רק מיתוס מאחד לא נמצא לה. כך הודרה העיר מזיכרון המלחמה:
באפוס התקומה הלאומי של ישראל נחקקו שְמות מקומות שהפכו לסמלי מלחמת העצמאות. מצודת כ"ח בגליל, הטנק בדגניה, גוש עציון, מגדל המים המנוקב בנגבה - ומעל כולם המשוריינים החלודים בשער הגיא, שהבקיעו את הדרך לירושלים הנצורה.
ומה באשר לתל אביב? האם מקומה בסיפור הקוממיות מתמצה בהכרזת העצמאות?
בפרוס שנת תש"ח הייתה תל אביב העיר העברית הגדולה בארץ, ושכנתה יפו הייתה העיר הערבית הגדולה בארץ.
בתל אביב - כולל השכונות היהודיות פלורנטין ומכבי שנכללו ביפו - חיו באותה עת בין 235 ל-250 אלף יהודים, וביפו חיו 73 אלף ערבים.
לפי תכנית החלוקה תוכננה יפו להישאר מובלעת של המדינה הערבית.
בחודשיה הראשונים של מלחמת העצמאות פעלו בתל אביב מספר ארגונים ביטחוניים תחת מוטת השליטה של ההגנה: גדודי החי"ש, שמהם הוקמו חטיבות גבעתי, קרייתי ואלכסנדרוני; החי"ם - חיל המשמר; המשמר האזרחי; משמר העם; יחידות רזרבה (מילואים) של הפלמ"ח; המפקדות הארציות של ההגנה ועוד.
נוסף עליהם פעלו בתל אביב אצ"ל, לח"י, ושוטרים יהודים במשטרה הבריטית. בדצמבר 1947 פורסם צו התייצבות, ועד מרץ 1948 הגיע מספר המגויסים לצבא המדינה שבדרך ל-12 אלף איש.
בדצמבר 1947 החלה ההתקפה הערבית על יהודי יפו והשכונות הדרומיות של תל אביב.
ההסתערות נהדפה על ידי כוח החי"ש, אולם
כעבור שלושה ימים תקף כוח ערבי מרמלה, בפיקודו של חסן סלמֶה, את השכונות בית יעקב והתקווה.
כוח החי"ם המצומצם במקום נשבר. התוקפים כבשו את שורת הבתים הקיצונית בפאתי שכונת התקווה, הציתו חלק מהבתים, ומאות תושבים ברחו מבתיהם.
כוחות תגבור מחוזיים נשלחו לבלימת התוקפים, אולם תנועתם נחסמה.
מדצמבר 47, ועד אפריל 48' נסו על נפשם כ-18 אלף תושבים יהודים מבתיהם שבפאתי העיר, שהיו נתונים לירי צלפים ערבים. גל פליטוּת פנימית הציף את העיר בחורף תש"ח, שאחריו שטף אותה גל פליטים מיישובי הנגב, הגליל וירושלים. כשנפתחו שערי הארץ הגיע גל המעפילים המגורשים מקפריסין וממקומות נוספים.
בדצמבר 1947 החלו ביפו שני תהליכים מקבילים של הגירת תושבים ערבים: אליטת ההון והשלטון נסה על נפשה מאזור הסכנה; ובעקבות התלקחות האש בגבול הבינעירוני נטשה אוכלוסיית המצוקה משכונות החזית את בתיה בשטחי העימות ועברה להתגורר במרכז יפו.
בינואר 1948 ברחו רבע מתושבי יפו, והעיר השסועה
הייתה על סף אנדרלמוסיה שלטונית.
ב-4 בינואר 1948 פוצצו לוחמי לח"י את בניין הסראיה, ששימש את עיריית יפו, במכונית תופת, ואירוע זה איחד את כל הגורמים ביפו מאחורי הוועדה הלאומית.
בתחילת פברואר מנו הכוחות הלוחמים ביפו 540 חמושים בשבע מפקדות צבאיות שונות של כוחות לא סדירים.
במרץ מנה חיל המצב הערבי ביפו 1,500 לוחמים, לאחר תגבור הכוחות בשלוש פלוגות נוספות - סורית, עיראקית ובוסנית-מוסלמית מיוגוסלביה. עד מתקפת האצ"ל על שכונת מנשייה ברחו מיפו כ-32 אלף תושבים.
בחזית הלחימה במַנשייֶה הוצבו 300 לוחמים ערבים מתוגברים במשוריינים בריטיים, ומולם ניסו 200 לוחמי
אצ"ל לתקוף בהבקעה חזיתית. כעבור שלושה ימים כבש אמנם האצ"ל את מַנשייֶה, אולם השלב השני בתכנית המבצע לכיבוש יפו בוטל.
בכיבוש מַנשייֶה נפלו 42 לוחמי אצ"ל.
במהלך הלחימה ירו כוחות האצ"ל פצצות מרגמה רבות על יפו, שהסבו אבידות כבדות לאוכלוסייה האזרחית גרמו להתגברות הבריחה ההמונית.
עם הידוק הכיתור על יפו וההתקפות של ההגנה, התגברה מנוסת ערביי העיר השחוקים. חטיבת קרייתי והאצ"ל השלימו את כיבוש העיר במבצע "דרור", וב-13 במאי חתמו נציגי יפו על כתב כניעה. בעיר נשארו 3,665 ערבים בלבד, במתחם מעצר מגודר בשכונת עג'מי.
בשחר יומה הראשון של המדינה העצמאית, בבוקר יום
השבת, צללה רביעיית ספיטפיירים מצריים על שדה דב וגרמה להרג חמישה חיילים ולפגיעה ב-11 מטוסים קלים - כחצי מהסד"כ האווירי דאז.
ארבע תקיפות אוויריות נוספות בוצעו באותו יום על תל אביב. בכלל, בקיץ 1948 עשו המטוסים המצריים בשמי המדינה כבשלהם. תל אביב הופצצה בתדירות הולכת וגוברת.
ב-3 ביוני הפיל לראשונה מרדכי אלון, מפקד טייסת 1, שני מטוסי דקוטה בקרב אוויר מעל יפו ורחובות. למחרת הפליגה שייטת מצרית כשבמרכזה ספינת הדגל של הצי המצרי "אמירה פאוזיה" לתקיפת תל אביב. השייטת נבלמה על ידי טייסת 1 ואוניית חיל הים "אילת".
הדיפת השייטת ציינה את השגת ההכרעה בזירה הימית
בקרבות "עשרת הימים" התחדשו הפצצות חיל האוויר המצרי על תל אביב. בהפצצות על תל אביב בקיץ תש"ח נהרגו 97 יהודים. בתום ההפוגה השנייה, באוקטובר 1948, הסתיימו התקיפות על תל אביב, כאשר ידו של חיל האוויר הישראלי הייתה על העליונה. אנדרטת היסעור שבור הכנף בגן העצמאות מנציחה הכרעה זו.
תרומתה של תל אביב למאמץ המלחמתי המכריע, כפי שתוארה כאן, לא זכתה למקום הראוי לה. הסיבה אינה קשורה כנראה ללחימה ולהקרבה אלא לעניינים אחרים, חברתיים ובמידה רבה פוליטיים.
בתחילה היה לתל אביב סמל לחימה מאחד: התקפת לוחמי ההגנה על המחנה הבריטי בשׂרונה ב"ליל המשטרות" בפברואר 1946.
עד מלחמת העצמאות הייתה שרונה סמל למערכה על עצמאות תל אביב.
כאשר חמישים אלף מתושבי העיר צעדו אחרי ארבע אלונקות הנופלים מבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי עד לבית העלמין בנחלת יצחק בגשם שוטף ובדומייה מוחלטת, הפך מסע ההלוויה להפגנת הזדהות ענקית של הורי הלוחמים עם דרך המאבק המזוין.
עם פלישת הצבאות הערביים ב-15 במאי הפכה תל אביב ליעד אסטרטגי. מוקדי האיום העירוניים הועתקו לחזית יפו היבשתית, למרחב האווירי ולזירה הימית. הדעת נותנת שכניעת יפו, העיר הערבית הגדולה ביותר בארץ ישראל בתש"ח, הייתה אמורה להפוך לאירוע מכונן בתולדות תל אביב ומדינת ישראל, אך לא כך היה.
נראה שבשעה ההרואית בקיץ תש"ח לא הצליחה העיר העברית הראשונה להתעלות למדרגת המעמד ההיסטורי ולהגיע להתלכדות פנימית של הכוחות. העימות מבית, שזה מקרוב התלקח, העיב על זכר קרבנם של הנופלים בחזית ובעורף.
לקראת הקמת "גן הבנים, ו"גן חללי הטרור" בפארק הירקון נבדקו מחדש רשומות הנופלים
מתל אביב. לפי הפרסומים המעודכנים של מערכת הביטחון נפלו במלחמת העצמאות 4,537 חיילים - כולל לוחמי המחתרות, ונהרגו 922 אזרחים מכלל היישוב העברי. מתוכם נהרגו 1,761 לוחמים תושבי תל אביב, ו-230 אזרחים מתל אביב. כלומר, 38% מהנופלים המגויסים ו-25% מהחללים האזרחיים היו מתל אביב.
מתוך כתבתו של ניר מן אצלנו במגזין.
• • •
Missing some Tweet in this thread? You can try to
force a refresh
#פידצבא השנה היא 1940, והצל הנאצי כבר החל להתפשט באירופה. בצרפת, בכפר הקטן לפינט, מתנהל קרב עיקש שבמהלכו נאבקים חיילים בריטים בצבא הגרמני. חמישה חיילים נאצים תופסים מחסה מאחורי גדר באחד הכפרים. לפתע אחד החיילים צועק ונופל בפתאומיות כאשר מחזהו מבצבץ חץ עטור נוצה.
לפני שהחיילים הגרמנים מספיקים להתעשת מהמראה המוזר שאולי גרם להם לחשוב כי הם נקלעו למארב אינדיאני הם מחוסלים במהירות ביריות רובה שפורצות מבניין חווה קטן.
אש הרובים נורתה על ידי חיילי חטיבת מנצ'סטר, חטיבה בריטית ותיקה ומכובדת. החץ, שככל הידוע הוא היחיד מסוגו שהצליח להקיז דם
גרמני במלחמת העולם השנייה, הגיע מקשת המלחמה האימתנית של קפטן ג'ק צ'רצ'יל. ותאמינו או לא, מדובר באחד מהאירועים הפחות מסעירים בחייו. 'ג'ק המשוגע' הפך ברבות הימים לאגדה צבאית של ממש, והרפתקאותיו הביאו אותו גם לארץ ישראל.
כבר בראשית שירותו הצבאי של צ'רצ'יל, שנולד בהונג קונג ב-1906
יום השנה לקרב תל חי הקרב ובא הוא הזדמנות מעולה לעסוק במורשת הקרב. בתל חי נערך הקרב הלאומי המשמעותי הראשון בארץ ישראל, והמקום הפך לסמל. בבית"ר נהגו לברך זה את זה לשלום בברכת תל חי, וברל כצנלסון אמר בזמן העלייה לחניתה כי הוא חי אז את תחושת תל חי. איך הפך סיפור תל חי לשנוי במחלוקת?
ב-1943 כתב הרב יששכר שלמה טייכטל מהונגריה - שהיה אנטי ציוני חריף לפני השואה - את הספר 'אם הבנים שמחה', ובו נימק את צדקת הציונות, ולימד זכות על החלוצים:
"...כמה מן בני ישראל שעמדו לנגדם ומתו על ידיהם אמרו קודם יציאת נשמתם בזה הלשון: אין דבר, טוב למות בעד ארצנו".
ככל שעלה מעמדו של האתוס ההתקפי בציונות חל פיחות מסוים במעמדה של מורשת תל חי, אולם הוא עדיין נותר גבוה. לאחר הקמת המדינה חל פיחות נוסף במעמדה של תל חי כי לא היה מחסור בגיבורים מעודכנים. למשה דיין יוחסה האמירה:
"מה זה תל חי? כיתת צנחנים עם 'עוזים' הייתה פותרת את העניין בחמש דקות".
שמותיהם של הרחובות בישראל טומנים בחובם סיפורים מרתקים שיש בהם הכל: היסטוריה, פוליטיקה, יצרים ואפילו הומור. לעתים מדובר בתהליך שגרתי ופשוט, אולם פעמים רבות מלווה קריאת השם בוויכוחים מרים ובלחצים פוליטיים>>
החומר הקשור בשמות הרחובות נמצא במאות תיקים שנשמרו בארכיונים עירוניים, והוא כולל אלפי מכתבים ותזכירים, ובראשם פרוטוקולים של מועצות העיריות ושל ועדות השמות. שמות הרחובות בישראל מתחלקים לקטגוריות עיקריות אחדות: אישים, עולם החי והצומח, מושגים מתולדות עם ישראל וארץ ישראל ועוד.
אגב, השם הנפוץ ביותר שניתן לרחוב בישראל הוא 'הזית' - שם המופיע בלא פחות מ-127 רשויות. ויש גם שמות ייחודיים ומשעשעים כמו סומסום, מעג"ל - ראשי תיבות של 'משקי עופות גנים לכל' - חזונם של מייסדי רמת גן, סמטת לאן, מחלקי המים, יהודה הימית, החלום ופשרו, סמטה פלונית וסמטה אלמונית.
היהודים בעיראק הקפידו לכנות את המקום שבו הם חיים בשם הקדום בבל, ולא בשם עיראק שגילו כגיל הכיבוש המוסלמי. בכך הם ביקשו להצביע על שורשיהם הקדומים בגולה היהודית הארוכה ביותר בעולם
זהו קיצור תולדות יהדות בבל>>
1. אזור עיראק של היום הוא ערש התרבות האנושית, וכך הוא גם מוצג במקרא: הנהרות פרת וחידקל מוזכרים בספר בראשית כשניים מיובליו של הנהר היוצא מעדן; מהאזור הזה באו אברהם אבינו וארבע אימהות האומה, ובו גם נולדו רוב בני יעקב - אבות השבטים
2. סוף המאה השמינית לפסה"נ עד סוף המאה השישית לפסה"נ:
ממלכת ישראל נכבשה על ידי אשור. יושביה הוגלו לאזורים המזוהים עם השטחים הכורדיים בצפון עיראק של היום. הבבלים שמרדו באשורים תפסו את מקומם כאימפריה וניסיונותיהם של אנשי יהודה למרוד בהם הסתיימו בשלושה גלי הגליה.
#היום_לפני 66 שנים נחת אייבי נתן בפורט סעיד שבמצרים. נתן, יליד איראן, בתנדב לחיל האוויר הבריטי בשנת 1943. בשנת 1946 השתחרר מהצבא, והחל לעבוד בחברת תעופה פרטית. הוא התנדב לחיל האוויר במלחמת העצמאות, ולאחר המלחמה עבד כטייס באל-על עד שנת 1958. נתן התמודד בבחירות לכנסת השישית.
הוא רץ ברשימת יחיד ושמה "נס". המצע היה חתירה לשלום עם מדינות ערב. "נס" לא עברה את אחוז החסימה, אך נתן הבטיח שאם יזכה לתמיכת הציבור יטוס למצרים עם מסר של שלום. הוא יצא משדה התעופה הרצליה במטוסו הפרטי, שלום 1, ב-28.2.1966, והגיע לפורט סעיד באותו יום.
לאחר הנחיתה נעצר וביקש לפגוש את הנשיא נאצר. הבקשה נדחתה, ולאחר כיממה גורש בחזרה לשדה התעופה הרצליה במטוסו. נתן המשיך במטסי שלום למצרים – כולם הסתיימו בצורה דומה.
בסוף מלחמת העולם השנייה, כשהגיע תורם של יהודי בודפשט להישלח לאושוויץ, עמד לצדם מבצע ההצלה שהתרכז בבית הזכוכית. בזכות חוצפה יהודית, עזרה מחברים הונגרים וגיבוי של הקהילה הדיפלומטית בבודפשט הצליחו הפעיל הציוני משה קראוס והדיפלומט השוויצרי קרל לוץ להציל עשרות אלפי יהודים>>
שואת יהודי הונגריה התרחשה בשנה האחרונה של המלחמה במהירות שלא נודעה כמוה. במרץ 1944 כבשו הנאצים את הונגריה, וכחודש אחר כך החל ריכוז היהודים מערי השדה בגטאות. כעבור חודש נוסף החל גירושם לאושוויץ, ובמשך שמונה שבועות גורשו כ-440 אלף יהודים. בתשעה ביולי פסקו הגירושים בלחץ בינלאומי.
כעבור זמן לא רב העלו הנאצים לשלטון ההונגרי את פרנץ סלשי, מנהיג מפלגת החץ הנאצית ההונגרית.
אז החלה השואה עבור כמאתיים אלף היהודים בבודפשט - המרכז היהודי האחרון שנותר בהונגריה. במהלך השואה על אדמת הונגריה הושמדו למעלה מחצי מיליון יהודים מתוך למעלה מ-800 אלף שחיו בהונגריה.