Thread by @segula_history

"בתל אביב עכשיו קולנוע", שר המיתוס על תפקודה של העיר העברית בימי מלחמת העצמאות. אבל האמת הייתה שונה: תל אביב, שהייתה לב היישוב העברי, העמידה לוחמים הרבה מעבר לחלקה, ובה הוכרעה המערכה כנגד העורף במרחב האווירי ובזירה הימית. רק מיתוס מאחד לא נמצא לה. כך הודרה העיר מזיכרון המלחמה:

באפוס התקומה הלאומי של ישראל נחקקו שְמות מקומות שהפכו לסמלי מלחמת העצמאות. מצודת כ"ח בגליל, הטנק בדגניה, גוש עציון, מגדל המים המנוקב בנגבה - ומעל כולם המשוריינים החלודים בשער הגיא, שהבקיעו את הדרך לירושלים הנצורה.
ומה באשר לתל אביב? האם מקומה בסיפור הקוממיות מתמצה בהכרזת העצמאות?

בפרוס שנת תש"ח הייתה תל אביב העיר העברית הגדולה בארץ, ושכנתה יפו הייתה העיר הערבית הגדולה בארץ.
בתל אביב - כולל השכונות היהודיות פלורנטין ומכבי שנכללו ביפו - חיו באותה עת בין 235 ל-250 אלף יהודים, וביפו חיו 73 אלף ערבים.
לפי תכנית החלוקה תוכננה יפו להישאר מובלעת של המדינה הערבית.

בחודשיה הראשונים של מלחמת העצמאות פעלו בתל אביב מספר ארגונים ביטחוניים תחת מוטת השליטה של ההגנה: גדודי החי"ש, שמהם הוקמו חטיבות גבעתי, קרייתי ואלכסנדרוני; החי"ם - חיל המשמר; המשמר האזרחי; משמר העם; יחידות רזרבה (מילואים) של הפלמ"ח; המפקדות הארציות של ההגנה ועוד.

נוסף עליהם פעלו בתל אביב אצ"ל, לח"י, ושוטרים יהודים במשטרה הבריטית. בדצמבר 1947 פורסם צו התייצבות, ועד מרץ 1948 הגיע מספר המגויסים לצבא המדינה שבדרך ל-12 אלף איש.
בדצמבר 1947 החלה ההתקפה הערבית על יהודי יפו והשכונות הדרומיות של תל אביב.
ההסתערות נהדפה על ידי כוח החי"ש, אולם

כעבור שלושה ימים תקף כוח ערבי מרמלה, בפיקודו של חסן סלמֶה, את השכונות בית יעקב והתקווה.
כוח החי"ם המצומצם במקום נשבר. התוקפים כבשו את שורת הבתים הקיצונית בפאתי שכונת התקווה, הציתו חלק מהבתים, ומאות תושבים ברחו מבתיהם.
כוחות תגבור מחוזיים נשלחו לבלימת התוקפים, אולם תנועתם נחסמה.

מדצמבר 47, ועד אפריל 48' נסו על נפשם כ-18 אלף תושבים יהודים מבתיהם שבפאתי העיר, שהיו נתונים לירי צלפים ערבים. גל פליטוּת פנימית הציף את העיר בחורף תש"ח, שאחריו שטף אותה גל פליטים מיישובי הנגב, הגליל וירושלים. כשנפתחו שערי הארץ הגיע גל המעפילים המגורשים מקפריסין וממקומות נוספים.

בדצמבר 1947 החלו ביפו שני תהליכים מקבילים של הגירת תושבים ערבים: אליטת ההון והשלטון נסה על נפשה מאזור הסכנה; ובעקבות התלקחות האש בגבול הבינעירוני נטשה אוכלוסיית המצוקה משכונות החזית את בתיה בשטחי העימות ועברה להתגורר במרכז יפו.
בינואר 1948 ברחו רבע מתושבי יפו, והעיר השסועה

הייתה על סף אנדרלמוסיה שלטונית.
ב-4 בינואר 1948 פוצצו לוחמי לח"י את בניין הסראיה, ששימש את עיריית יפו, במכונית תופת, ואירוע זה איחד את כל הגורמים ביפו מאחורי הוועדה הלאומית.
בתחילת פברואר מנו הכוחות הלוחמים ביפו 540 חמושים בשבע מפקדות צבאיות שונות של כוחות לא סדירים.

במרץ מנה חיל המצב הערבי ביפו 1,500 לוחמים, לאחר תגבור הכוחות בשלוש פלוגות נוספות - סורית, עיראקית ובוסנית-מוסלמית מיוגוסלביה. עד מתקפת האצ"ל על שכונת מנשייה ברחו מיפו כ-32 אלף תושבים.
בחזית הלחימה במַנשייֶה הוצבו 300 לוחמים ערבים מתוגברים במשוריינים בריטיים, ומולם ניסו 200 לוחמי

אצ"ל לתקוף בהבקעה חזיתית. כעבור שלושה ימים כבש אמנם האצ"ל את מַנשייֶה, אולם השלב השני בתכנית המבצע לכיבוש יפו בוטל.
בכיבוש מַנשייֶה נפלו 42 לוחמי אצ"ל.
במהלך הלחימה ירו כוחות האצ"ל פצצות מרגמה רבות על יפו, שהסבו אבידות כבדות לאוכלוסייה האזרחית גרמו להתגברות הבריחה ההמונית.

עם הידוק הכיתור על יפו וההתקפות של ההגנה, התגברה מנוסת ערביי העיר השחוקים. חטיבת קרייתי והאצ"ל השלימו את כיבוש העיר במבצע "דרור", וב-13 במאי חתמו נציגי יפו על כתב כניעה. בעיר נשארו 3,665 ערבים בלבד, במתחם מעצר מגודר בשכונת עג'מי.

בשחר יומה הראשון של המדינה העצמאית, בבוקר יום

השבת, צללה רביעיית ספיטפיירים מצריים על שדה דב וגרמה להרג חמישה חיילים ולפגיעה ב-11 מטוסים קלים - כחצי מהסד"כ האווירי דאז.
ארבע תקיפות אוויריות נוספות בוצעו באותו יום על תל אביב. בכלל, בקיץ 1948 עשו המטוסים המצריים בשמי המדינה כבשלהם. תל אביב הופצצה בתדירות הולכת וגוברת.

ב-3 ביוני הפיל לראשונה מרדכי אלון, מפקד טייסת 1, שני מטוסי דקוטה בקרב אוויר מעל יפו ורחובות. למחרת הפליגה שייטת מצרית כשבמרכזה ספינת הדגל של הצי המצרי "אמירה פאוזיה" לתקיפת תל אביב. השייטת נבלמה על ידי טייסת 1 ואוניית חיל הים "אילת".
הדיפת השייטת ציינה את השגת ההכרעה בזירה הימית

בקרבות "עשרת הימים" התחדשו הפצצות חיל האוויר המצרי על תל אביב. בהפצצות על תל אביב בקיץ תש"ח נהרגו 97 יהודים. בתום ההפוגה השנייה, באוקטובר 1948, הסתיימו התקיפות על תל אביב, כאשר ידו של חיל האוויר הישראלי הייתה על העליונה. אנדרטת היסעור שבור הכנף בגן העצמאות מנציחה הכרעה זו.

תרומתה של תל אביב למאמץ המלחמתי המכריע, כפי שתוארה כאן, לא זכתה למקום הראוי לה. הסיבה אינה קשורה כנראה ללחימה ולהקרבה אלא לעניינים אחרים, חברתיים ובמידה רבה פוליטיים.

בתחילה היה לתל אביב סמל לחימה מאחד: התקפת לוחמי ההגנה על המחנה הבריטי בשׂרונה ב"ליל המשטרות" בפברואר 1946.

עד מלחמת העצמאות הייתה שרונה סמל למערכה על עצמאות תל אביב.
כאשר חמישים אלף מתושבי העיר צעדו אחרי ארבע אלונקות הנופלים מבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי עד לבית העלמין בנחלת יצחק בגשם שוטף ובדומייה מוחלטת, הפך מסע ההלוויה להפגנת הזדהות ענקית של הורי הלוחמים עם דרך המאבק המזוין.

עם פלישת הצבאות הערביים ב-15 במאי הפכה תל אביב ליעד אסטרטגי. מוקדי האיום העירוניים הועתקו לחזית יפו היבשתית, למרחב האווירי ולזירה הימית. הדעת נותנת שכניעת יפו, העיר הערבית הגדולה ביותר בארץ ישראל בתש"ח, הייתה אמורה להפוך לאירוע מכונן בתולדות תל אביב ומדינת ישראל, אך לא כך היה.

נראה שבשעה ההרואית בקיץ תש"ח לא הצליחה העיר העברית הראשונה להתעלות למדרגת המעמד ההיסטורי ולהגיע להתלכדות פנימית של הכוחות. העימות מבית, שזה מקרוב התלקח, העיב על זכר קרבנם של הנופלים בחזית ובעורף.

לקראת הקמת "גן הבנים, ו"גן חללי הטרור" בפארק הירקון נבדקו מחדש רשומות הנופלים

מתל אביב. לפי הפרסומים המעודכנים של מערכת הביטחון נפלו במלחמת העצמאות 4,537 חיילים - כולל לוחמי המחתרות, ונהרגו 922 אזרחים מכלל היישוב העברי. מתוכם נהרגו 1,761 לוחמים תושבי תל אביב, ו-230 אזרחים מתל אביב. כלומר, 38% מהנופלים המגויסים ו-25% מהחללים האזרחיים היו מתל אביב.

מתוך כתבתו של ניר מן אצלנו במגזין.