Thread by @AnerOtto

ביקשו ממני אז-
מדוע אני לא מודאג *עדיין* מהווריאנטים החדשים, ככל שזה נוגע לחיסון ולמחלימים?

ראשית כי אנחנו יודעים מהניסיון האימונולוגי שלנו שזה לא כל-כך פשוט. החסינות שהגוף מייצר, במיוחד לנגיפים, היא בדרך כלל מאוד רחבה, כך שנגיף צריך לעבור שינויים מאוד דרמטיים כדי להתחמק ממנה >

מערכת החיסון פועלת במספר דרכים במקביל, אבל בתפישה הציבורית השתרשה המחשבה שנוגדנים הם החלק המרכזי של התגובה האימונית, וזה לא מדוייק.
זה לא שנוגדנים לא חשובים, הם חשובים מאוד! אבל מה שצריך להבין זה שנוגדנים הם גם אולי המרכיב החיסונים שהכי קל למדוד ולכמת. >

כתוצאה מכך קורה שהרבה מאוד מהמידע שלנו לגבי יעילות חיסונית מסתמך על נוגדנים, בעוד שמרכיבים אחרים, שהם לא פחות חשובים, נדחקים לרקע. מרכיבים כמו התגובה התאית של תאי T, שהיא לא פחות חשובה למאבק בנגיפים, ולמעשה קריטית ליצירת נוגדנים. >

בנוסף לזה, בתוך עולם הנוגדנים, ההתמקדות היא בעיקר על סוג מאוד מסויים של נוגדנים שנקראים נוגדנים מנטרלים. למה? שוב, כי את הפעילות שלהם קל יחסית למדוד. אך בתגובה חיסונית נוצרים עוד נוגדנים, שחלקם לא מנטרלים, אבל בהחלט יש להם חשיבות מבחינת מערכת החיסון, שקשה יותר למדוד אותה בצלחת >

אז מהם נוגדנים מנטרלים? נוגדנים מנטרלים הם נוגדנים שיכולים להיקשר לנגיף או לחיידק או לטוקסין ולמנוע ממנו לבצע את הפעילות שלו. הם פשוט חוסמים פיזית את היכולת של אותו נגיף או טוקסיםן להיקשר למטרה שלהם. >

לדוגמא טוקסין הטטנוס מתחבר לחלבון במערכת העצבים הפריפריאלית. החיסון לטטנוס גורם ליצירה של נוגדנים שנקשרים לטוקסין הזה ומונעים ממנו להתחבר לעצבים. הם למעשה מנטרלים אותו. ולכן הם נקראים נוגדנים מנטרלים. >

בקוויד-19, החיסונים מוכוונים ספציפית לחלבון הספייק של הנגיף. מדוע? מכמה סיבות - זו מטרה מאוד גדולה ואימונוגנית, אבל גם משום שזה המפתח בו הנגיף משתמש כדי להיכנס לתאים. אז הרעיון הוא שחלק מהנוגדנים שייוצרו נגד הספייק יקשרו אותו בדיוק במקום שימנע ממנו להיקשר לתאים של החולה. >

עכשיו האיורים שאני מביא פה הם לא באמת בפרופורציות הנכונות וצריך להבין שמספר נוגדנים יכולים להיווצר ולהיקשר לאזורים שונים בחלבון הספייק. חלק מהנוגנים האלו יהיו מנטרלים, כלומר יוכלו למנוע ממנו להיקשר לתאים, וחלק לא. אבל לנוגדנים שלא גם יש משמעות! >

הנוגדנים האלו מסוגלים לאותת למערכת החיסון לתקוף ולסלק את הדבר אליו הנוגדן נקשר. אנחנו קוראים לזה אופסניזציה, וזה חלק מאוד חשוב במאבק בנגיפים. נוגדנים גם מפעילים את מערכת המשלים, ויכולים לסמן תאים מודבקים. והם לא חייבים להיות מנטרלים כדי לעשות את כל זה.>

אז למה הפיקסציה על מנטרלים? קודם כל כי זה באמת נחמד לדעת שיש לך נוגדנים שמסוגלים למנוע מהנגיף לחדור לתאים. נוכחות של נוגדנים כאלו היא באמת דבר חיובי, אבל כאמור זה לא הכל. נוגדנים עושים עוד דברים חות מלנטרל ותמיד תמיד תמיד צריך לזכור שיש גם את המערכת התאית שלא תלויה בנוגדנים >

אבל הסיבה השנייה שמתקבעים על נוגדנים מנטרלים היא, כאמור, כי קל יחסית למדוד את הפעולה שלהם בצלחת פטרי. ויש דרכים רבות לעשות את זה, הדרך הקלאסית היא עם מבחן שנקרא מבחן פלאקים (Plaque assay).

מבחן פלאקים, הוראות:
1. על צלחת זרעו תאים שהנגיף יכול להדביק. והניחו להם להידבק לקרקעית.
2. אל התאים הוסיפו תמיסה מדוללת של הנגיף.
3. הדגירו את הצלחת למשך לילה באינקובטור.
>

מה שקורה זה שהנגיפים ידביקו את חלק מהתאים בצלחת, יתרבו בהם ויהרגו אותם, ואז יעברו לתאים לידם ויעשו את אותו הדבר. משום שאין זרימת דם, אלא מדובר בנוזל עומד, הכל קורה בצורה מאוד לוקאלית, ובסוף מה שרואים זה חורים (פלאקים) בתרבית התאים, במקומות בהם הייתה הדבקה. >

מספר הפלאקים נמצא בהתאמה לכמות הנגיפים בתמיסה, אבל גם ליכולת של הנגיפים להדביק את התאים, וזה הנקודה החשובה לענין שלנו. מה שעכשיו אפשר לעשות זה לתת לנגיפים להשתכשך קצת בתמיסה שמכילה נוגדנים, כמו נגיד פלסמה מדם של מחלים או מחוסן, ואז לבדוק אם וכמה זה מקטין את כמות הפלאקים. >

וזה פחות או יותר כל העסק. בודקים בצלחת את היכולת של תמיסת נוגדנים למנוע מהנגיף להיכנס ולהרוג תאים בצלחת. וזה מבחן מאוד פשוט ומאוד שימושי, אבל גם מאוד צר. הוא בוחן משהו מאוד ספציפי בקונטקסט מאוד פרטיקולרי ולא טבעי. אין פה בחינה של אופסניזציה או הפעלת משלים, או תאי T. >

ופה אנחנו סוגרים מעגל - רוב הדיווחים על היכולת של הווריאנטים החדשים לחמוק ממערכת החיסון מבוססת על מבחנים כאלו, וכפי שאתם מבינים הם לא אומרים המון. זה לא שאין להם שימוש בכלל, ולא צריך להתייחס אליהם, אבל צריך להבין אותם בקונטקסט הנכון >

כן, אנחנו רואים ירידה ביכולת של סרומים של מחלימים לנטרל חלק מהווריאנטים, אבל אנחנו רואים את זה במבחן בצלחת שלא אומר לנו כלום אל אלמנטים אחרים של מערכת החיסון. ובעוד שיכול מאוד להיות שנוגדנים פחות מנטרלים את הנגיף, זה לא אומר שהם לא מסוגלים להיקשר אליו ולהפעיל את מערכת החיסון. >

וכאמור זה לא אומר דבר על תאי T. זה לא אומר דבר על היכולת של הגוף לבצע אדפטציות לנוגדנים (דבר שקורה), כדי להתאים אותם לנגיף דומה אך קצת שונה. וזה רק על קצה המזלג. דברים כמו לוקליזציה של נוגדנים ברקמות גם משנים את הקונטקסט בו אנחנו יכולים לאמוד את חשיבותם של נוגדנים בתגובה לקוויד >

בסופו של דבר היעילות של החיסון תימדד בשטח, לא במעבדה. ויכול להיות שהווריאנטים האלו באמת עמידים יותר, אבל צריך למדוד את זה במדדים כמו תחלואה והעברה של הנגיף, לא בבדיקת נוכחות של נוגדנים ספציפיים, במבחן שנעשה על שורת תאים, בצלחת פלסטיק, מחוץ לגוף, עם פלסמה בלי שום מרכיב תאי. >

ואני לא שולל מצב בו יווצרו ווריאנטים עם עמידות מסויימת לחיסון, ועדיין איכשהו ישמרו את הווירולנטיות שלהם. אם כי אני חושב שהסיכוי לכך הוא לא מאוד גבוה. ובנוסף, אחד מייתרונות חיסוני ה-RNA, הוא היכולת לפתח "שדרוג" מהיר להתמודדות אם ווריאנטים חדשים.

אז אני לא מודאג...
עדיין.